אוניברסיטת ת"א תפצה סטודנט כיוון ששלחה דברי פרסומת לתיבת הדוא"ל שפתחה עבורו לצורך לימודיו

בתאריך: 13/02/2011 מאת: מערכת אתר תביעות קטנות

התובע, סטודנט באוניברסיטת ת"א, פנה אל האוניברסיטה מספר פעמים בבקשה כי תסיר אותו מרשימת התפוצה, אך זו סרבה לעשות כן, בנימוק כי היא זו שפתחה לתובע את תיבת הדוא"ל ולכן היא רשאית לדוור אליו הודעות. בפסק הדין נדחתה טענת האוניברסיטה על כך שההודעות הופצו ברשת פנימית (אינטרה-נט) ולכן כביכול החוק לא חל עליה. עוד נקבע בפסק הדין כי "הצהרת השימוש", עליה חתם התובע בעת פתיחת תיבת הדוא"ל, ושלפיה הוא מסכים למשלוח "דברי פרסום", אין בה כדי למנוע מהתובע את הזכות לדרוש לחדול מלקבל דברי פרסום.

במסגרת פעילותה של אוניברסיטת תל אביב, היא נוהגת לפתוח לכל סטודנט הלומד אצלה תיבת דואר אלקטרוני המיועדת בעיקר להוות כלי תקשורת בין הסטודנט לאוניבסיטה במכלול ההיבטים הקשורים בלימודיו.

התובע, סטודנט באוניברסיטת תל אביב, חתם על ההצהרה לפי דרישת האוניברסיטה ונפתחה עבורו תיבת דואר אלקטרוני כמקובל.

הודעת הפרסום הראשונה עליה הלין התובע, נשלחה אליו אליו מטעם האוניברסיטה תחת הכותרת "קורס אנגלית עסקית רוצה לצאת לדרך". במסגרת ההודעה צוינו תכניו של הקורס, היקפו ועלות ההרשמה הצפויה לסטודנט בסך 1,000 ₪. בעקבות הודעה זו, פנה התובע לנתבעת בכתב, הודיע שאין הוא מעוניין לקבל הודעות כגון אלו מהנתבעת ובקש כי שמו יוסר מרשימת הנמענים של הנתבעת. בו ביום הגיבה הנתבעת לפנייה זו והודיעה כי היא מסרבת להסיר את שמו של התובע מרשימת הנמענים. הנתבעת נמקה עמדתה בכך שתיבת הדואר האלקטרוני סופקה לתובע על ידה, ולכן, לטעמה, היא רשאית להוסיף ולדוור אליה הודעות כגון אלו.

בהמשך נשלחה לתובע הודעה שנייה מטעם האוניברסיטה, אשר כותרתה "הזדמנות כמעט אחרונה – רישום לקורסי תעודה" ובמסגרתה הזמנה להירשם למגוון קורסים "במחירים מסובסדים לסטודנטים". בעקבות הודעה זו, שב ופנה הסטודנט בבקשה להסרת שמו מרשימת התפוצה של האוניברסיטה, אך ללא הועיל. האוניברסיטה שבה ושלחה לתובע הודעה שלישית, הפעם תחת הכותרת "נפתחה סדנה לדחיינות אקדמית". שוב פנה התובע בהודעת דואר אלקטרוני בבקשה להסרתו מרשימת התפוצה. בנוסף פנה התובע בבקשה דומה במכתב, גם הפעם ללא הועיל. לאחר שקיבל התובע את הודעת הדואר אלקטרוני הרביעית מהנתבעת, ובמסגרתה הזמנה להירשם לסדנה המוצעת לסטודנטים ללא תשלום, החליט להגיש תביעה זו.

לטענת התובע, שלוש ההודעות הראשונות אשר נשלחו על ידי הנתבעת לתיבת הדואר האלקטרוני שנפתחה עבורו, מהוות "דבר פרסומת" אשר שיגורן מנוגד לחוק. התובע דרש כי האוניברסיטה תשלם לו את פיצויים בסך כולל של 2,000 ₪.

האוניברסיטה: "ההודעות אינן על בסיס מסחרי"

בתגובה, טענה האוניברסיטה כי כעיקרון, היא פועלת במטרה להעניק לתלמידיה קשת רחבה של כלים ולהרחיב את אופקיהם מעבר למסלול לימודיהם. "שיווק תכנים שכאלו איננו מיועד להשיא רווחים לנתבעת ולא נעשה על בסיס מסחרי שכן גם מחיריו בדרך כלל מסובסדים". הנתבעת הדגישה כי במסגרת ההצהרה מסכימים הסטודנטים לקבלת הודעות מהנתבעת ואף מתחייבים לעשות שימוש במשאבי המחשב לצורך לימודיהם. ההודעות אשר נשלחו לתובע, טענה האוניברסיטה, נכללות בדיוק במסגרת זו של שימוש במחשב כחלק מלימודי התובע ובדיוק כשם שהוא מקבל בדרך זו כל מידע אחר הנוגע ללימודיו. עוד טענה הנתבעת בכתב ההגנה כי ההודעות שנשלחו לתובע לא נשלחו "באופן מסחרי" ולכן מותרות במשלוח. במצב זה טענה אוניברסיטת ת"א כי משלוח ההודעות נעשה כדין.
עוד טען נציג הנתבעת כי הודעות דוגמת אלו נשוא התביעה הן חלק אינטגראלי מהשירותים שמעניקה הנתבעת לסטודנטים. מהפן הטכני, טען נציג הנתבעת כי בלתי אפשרי לנהל מערך רשימות תפוצה אשר יאפשר לכל סטודנט מכ- 27,000 סטודנטים לבחור אילו הודעות הוא מעוניין לקבל ואילו לא.

בטיעוניו, הדגיש התובע כי אף שתיבת הדואר ניתנה לו על ידי הנתבעת, הרי שלו בלבד היא והוא היחיד שיקבע אם יישלחו אליו דברי פרסום. תיבת הדואר מיועדת לצרכים אקדמאים בלבד וכך גם נכתב בהצהרה. ההודעות נשוא התביעה, לשיטתו, אינם בגדר צרכים אקדמאים.

התיקון לחוק התקשורת

הדיון בתיק התבסס על התיקון לחוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982, במסגרתו הוסף לחוק סעיף 30א. בסעיף זה נאסר שיגורו של "דבר פרסומת", בין היתר באמצעות דואר אלקטרוני, ללא קבלת הסכמה מפורשת מראש ובכתב של הנמען. הפרת הוראה זו עלולה להיחשב הן כעבירה פלילית והן כעוולה אזרחית, בגינה מוסמך בית המשפט אף לחייב המפרסם בפיצוי לדוגמא בסך של עד 1,000 ₪ בגין כל הודעה ובלא צורך בהוכחת נזק.

בפסק הדין צויין כי התיקון לחוק "נועד להתמודדות עם תופעת הפצתם ההמונית של הודעות פרסומת (spam) באמצעות רשתות התקשורת, תופעה שהגיעה כדי מטרד ציבורי. מידת חשיבותו של התיקון לחוק לשם הגנה על הציבור מאותו מטרד גובר ברורה בעליל ומאז התיקון לחוק ניתנו פסקי דין לרוב לחיוב מפרסמים אשר פעלו בניגוד לו".

האוניברסיטה: "הודעות ברשת פנימית אינן כפופות לאיסור הפרסום בחוק התקשורת"

במהלך הדיון טען נציג האוניברסיטה כי מאחר וההודעות מופצות על ידה ברשת פנימית (אינטרה-נט) ולא ברשת האינטרנט, הרי שמגבלות החוק כלל לא חלות עליה. בעניין זה קבע השופט:
"טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה וגם מידת הגמישות הראויה בסדרי הדין בבית המשפט לתביעות קטנות, איננה צריכה לאפשר העלאת טענה מפתיעה במהלך הדיון, בלא שהצד שכנגד יוכל להיערך אליה מבעוד מועד. הטענה בדבר שלילת תחולת החוק מלכתחילה הינה טענה שחייבת הייתה הנתבעת להעלות מראש ודי בכך כדי לדחותה על הסף. זאת ועוד, ככלל, רשת האינטרה-נט, הינה רשת תקשורת מחשבים פנים ארגונית, הפועלת בטכנולוגיית האינטרנט ומשפרת את התקשורת הפנים ארגונית כך שסביר להניח כי זו גם תכלית הרשת הפנימית של הנתבעת. להוכחת טענה המתיימרת להוציא מתכולת החוק קבוצה המחוברת לרשת פנים ארגונית חייבת הייתה הנתבעת להציג ראיות של ממש המאפשרות אבחנה בין רשת האינטרנט לרשת האינטרה-נט, הן עניינית והן באשר לתכולתו של החוק, קל וחומר כשנראה שפרשנות שכזו נוגדת במובהק את תכליתו של החוק והשאיפה להגן על הציבור מפני משלוח דברי פרסום בהודעות אלקטרוניות. הנתבעת לא הציגה כל ראיות או הסברים לכך כך שגם לגופם של דברים לא ניתן לקבל טענה שכזו".

השופט "ההודעות הינן בגדר דבר פרסומת"

השופט רונן אילן הסביר כי ההודעות נשוא תביעה זו ואשר שלחה הנתבעת, מיועדות בעליל לעודד את הנמענים לרכוש בתשלום שירותים שונים של הנתבעת. "הנתבעת הינה מוסד אקדמאי והלימודים השונים אשר היא מאפשרת לבאים בשעריה הם הם השירותים המוצעים על ידה". לפיכך נקבע כי ההודעות נשוא תביעה זו נכללות בהגדרת "דבר פרסומת" – מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת.

האוניברסיטה: התובע חתום על 'הצהרת שימוש' בה הוא מסכים לקבלת דברי פרסומת

לעניין "הצהרת השימוש" עליה חתם התובע בעת פתיחת תיבת הדוא"ל,המסדירה את השימוש באמצעי המחשוב שהוקצו לתובע ואשר לטענת האוניברסיטה יש לפרשה כי תכלית ההסכמה הייתה גם משלוח "דברי פרסום", קבע השופט רונן אילן כי התובע הסכים לקבלת הודעות מהנתבעת ואין לו זכות להלין על ההודעה הראשונה שקיבל, "אולם, לאחר קבלת ההודעה הראשונה, הודיע התובע לנתבעת על רצונו לחדול ולקבל דברי פרסום. מרגע שניתנה לנתבעת הודעת התובע, חייבת הייתה לפעול לאלתר כך שלא תישלחנה הודעות נוספות. ודאי שלא היה מצופה ממנה להשיב את פני התובע ריקם כשעשתה".

השופט: "טענה שכזו מוטב לולא נטענה"

בהתייחס לטענת נציג האוניברסיטה בדבר הקשיים הטכניים ביישום בקשת התובע, קבע השופט אילן: "טענה שכזו מוטב לולא נטענה משנטענה. דווקא מהנתבעת, דווקא ממוסד להשכלה גבוהה, ניתן לצפות למצוא חיש מהר פתרון טכנולוגי שימנע הפרת החוק ומשלוח דברי פרסום בכפייה. קשה להאמין ולא ניתן לקבל את הטענה שדווקא הנתבעת, היא מכל הגופים המסחריים בישראל, איננה מסוגלת ליישם מחיקת שמו של סטודנט פלוני מרשימת ההפצה שלה".

הפיצוי

בסיכומו של פסק הדין קבע השופט:
"לאחר משלוח הודעת התובע בדבר סירובו להוסיף ולקבל דברי פרסום, הוסיפה ושלחה לו הנתבעת שתי הודעות נוספות המהוות דברי פרסום. בגין הודעות אלו זכאי התובע לפיצוי כקבוע בחוק. הנתבעת טוענת כי איננה פועלת מתוך כוונת רווח וכל פעולותיה נועדו להרחבת עולמם של תלמידיה, אלא שכך יכול לטעון כל בעל עסק המפיץ דברי פרסום המיועדים אך ורק 'להיטיב עם הנמען' ולהציג בפניו מוצרים ושירותים שרק ישפרו את חייו. זאת בדיוק אשר בקש המחוק למנוע בחקיקת החוק. באם מבקש תלמיד מתלמידיה לחסוך ממנו את כוונותיה הטובות של הנתבעת במשלוח דברי הפרסום – תתכבד הנתבעת ותכבד זאת כשם שמצופה מכל מפרסם אחר. התנהגות כהתנהגות הנתבעת וניסיון לאכוף על התובע להוסיף ולקבל דברי פרסום בניגוד לרצונו הכתוב המפורש – לא ניתן לקבל. כך בדיוק פעלה הנתבעת ולפיכך אני סבור שיש הצדקה בפסיקת הפיצוי המקסימאלי בו נקב המחוקק.

בנסיבות העניין, התביעה התקבלה במלואה ואוניברסיטת ת"א חוייבה לפצות את הסטודנט התובע בסך של 2,000 ₪, ובנוסף בהוצאות התובע בגין תביעה זו בסך של 300 ₪.

[גיא מור – נגד – אוניברסיטת תל אביב, בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב – יפו, תביעה קטנה 36975-03-10 בפני כב' השופט רונן אילן. פסק הדין ניתן ב: ט' אלול תש"ע, תש"ע (19 באוגוסט 2010)]

אולי תאהב/י גם

הגשת תביעה קטנה באינטרנט

פשוט

שלושה שלבים פשוטים מלווים בהנחיות והסברים המותאמים לפרטי המקרה שלך

מהיר

מאפשר הגשת תביעה תוך מספר דקות וכולל אפשרות לצירוף קבצים

זול

חוסך זמן וטרחה. עיבוד, בקרה, הפקת מסמכים וצרופות והגשתם לבית המשפט