בית קפה יפצה לקוח שכניסתו נאסרה עקב מוגבלותו

במשך שנים נהג התובע לפקוד את בית הקפה עד שיום אחד ביקש ממנו בעל המקום שלא להגיע לשם יותר. בעל המקום תלה זאת בהתנהגותו הלא-ראויה של הלקוח אבל בית המשפט מצא כי התובע הופלה לרעה עקב מוגבלותו ופסק לתובע פיצויים בהתאם לכתב התביעה. לו היה התובע נעזר בסיוע משפטי כנראה שהיה זוכה בסכום גבוה פי כמה.

הנתבע טען כי אכן ביקש מהתובע שלא להגיע עוד לבית הקפה כיוון שהתנהגותו גרמה לפגיעה בפרנסתו והבריחה לקוחות. הוא טען כי הלקוח היה מרעיש ומשאיר אחריו לכלוך, וללקוחות האחרים לא היה נוח במחיצתו. בכתב התביעה טען התובע להפלייתו בהסתמך על "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים התשס"א – 2000".

סיוע משפטי היה מביא לפיצוי גדול פי כמה

במהלך הדיון אכן התרשם השופט כי התובע סובל ממגבלה קוגנטיבית או נפשית כלשהי. כיוון שבית המשפט לתביעות קטנות אינו כפוף לסדרי דין נוקשים, החליט השופט כי הסיבה למניעת כניסתו של התובע לבית הקפה אינה נעוצה בעילות ההפליה בהן עוסק חוק הפליה במוצרים אלא נובעת מהמוגבלות ממנה סובל התובע ולכן החיל את חוק "שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1998" על מקרה זה ופסק לפיו. אם התובע היה פונה לסיוע משפטי תביעתו הייתה מתבססת על חוק זה ולא כפי שבחר, ואז יכול היה לדרוש פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ במקום הסכום של 5,000 ₪ שדרש (בית המשפט אינו רשאי לפסוק סכום גבוה מזה שבכתב התביעה, גם אם מצא זאת לנכון).

לא אחת מוגשות לבתי המשפט חוות דעת מקצועיות לגבי אישיותו של אחד הצדדים. במקרה שלפנינו, ולמרות שעובדה זו לא הוזכרה בכתב התביעה, התרשם השופט באופן בלתי אמצעי מהתנהגותו של התובע במהלך הדיון ונוכח להבין כי הוא סובל ממגבלה נפשית או קוגנטיבית כלשהי. התרשמות זו הביאה למסקנה כי הסיבה בעטיה התבקש שלא להגיע עוד למקום נעוצה במוגבלות ממנה הוא סובל. עזרה לקביעה זו טענתו של הנתבע כי בתקופה מסוימת היה התובע בהשגחת אפוטרופוס ומן הסתם, גם היה פסול דין.

בעל בית הקפה נכנע להערות לקוחותיו

בעל בית הקפה טען כי התובע "התנהג בצורה ברוטלית, ברברית ומשפילה כלפי לקוחותיי, דבר אשר גרם לפגיעה בפרנסתי, משום שלקוחות היו עוזבים את החנות כשהתובע היה נכנס אליה". עוד ציין הנתבע כי "הלקוחות שלי אמרו לי שזה לא מכבודם לשבת כשהתובע נמצא אצלי… זה היה או הוא או לקוחות אחרים שאני אפסיד. כי הוא המוני וצועק… הוא התנהג ברברית. הוא מגיע למקום לוקח שני בקבוקים של ליטר וחצי ושקית גדולה של במבה הוא תוך 10 דקות מסיים את השתייה וכל הבמבה על הרצפה. לקח לי 10 דקות כל פעם לנקות אחריו. הוא עשה רעש ודיבר עם לקוחות אחרים.. אני ביקשתי ממנו ללכת כי לא היה לאנשים נוח לשבת לידו".

בעל בית הקפה הכחיש שאמר לתובע שלא להגיע עוד לבית הקפה, בפני יתר הלקוחות, וטען: "אמרתי לו את זה בארבע עיניים. ביקשתי ממנו בבקשה אל תבוא לפה יותר".

גם מגרסת בעל בית הקפה ניתן היה להבחין כי התנהגותו של התובע לא באה במטרה להרע לו או לפגוע בפרנסתו על-ידי הברחת לקוחותיו וכי אף הנתבע היה מודע לכך. במשך שנים, כך העיד הנתבע, נהג התובע באותו אופן ורק כאשר מספר לקוחות העירו לו, נאלץ לבקש מהתובע שלא להגיע עוד לבית הקפה. די היה בתיאור זה כדי לקבוע כי התובע הופלה מחמת מוגבלותו.

בית המשפט כערכאה חברתית

השופט מצא לנכון להשתמש במקרה זה כבמה לבאר ולקדם את חוק שוויון הזכויות, לברך על התהליכים שעברה החברה הישראלית בתקופה האחרונה ולהטיף להמשיך בתהליכי חקיקה עד לשוויון מלא בתחום זה. חוק שוויון זכויות, מסביר השופט, בא לעגן את זכותו של אדם הסובל ממגבלה כלשהי להשתתף באופן שוויוני בכל תחומי החיים של החברה, על מנת לאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות ובכבוד. החברה הישראלית התקדמה אמנם רבות ביחסה אל אנשים עם מוגבלויות אבל המצב עדיין אינו מניח את הדעת, עובדה המתבטאת בפסק דינה של השופטת ע. הוד בתא (נצ) – 3939-06 עאליה אבו אלחוף נגד המכללה האקדמית תל-חי: 

"החוקים הקיימים בתחום טרם יושמו במלואם ובעלי מוגבלויות רבים אינם זוכים למימוש זכויותיהם באופן שוויוני. בכדי שיתרחש שינוי אמיתי ומהותי נדרש, כי החקיקה המעגנת את זכויות בעלי המוגבלות תחלחל מטה ותיושם בחיי היום יום. ראוי, כי עולם המשפט יעמוד בחזית המאבק למען זכויות החוליות החלשות בחברה. בשל המצב הקיים כיום, בעלי המוגבלות אינם סובלים בשל מוגבלותם בלבד, כי אף בשל יחס החברה כלפיהם ואטימותה לעיתים בנוגע למצוקתם וצרכיהם".

התיישנות הארוע

הנתבע טען כי חלף פרק זמן גדול מיום האירוע ועד להגשת כתב התביעה וכי יש להתחשב בכך בפסיקה. כיוון שתביעה דומה שהוגשה סמוך לקרות האירוע נמחקה בנסיבות שלא הובהרו והיות ולאחר מכן היה התובע פסול דין והיה מנוע מלגשת לערכאות, לא מצא השופט בפרק הזמן שחלף גורם רלוונטי לפסק הדין.

פסק הדין הסתמך על חוק אחר מזה שבכתב התביעה

כאמור, למרות שכתב התביעה הסתמך על חוק אחר, החליט בית המשפט כי החוק החל על מקרה זה הוא חוק שוויון הזכויות שסעיף 19 ו' בו קובע מפורשות:

ו. (א) מי שעיסוקו במתן שירות ציבורי, בהפעלת מקום ציבורי, בהספקת מוצר, לא יפלה אדם מחמת מוגבלותו בכל אחד מאלה, לפי העניין:

(1) לא יסרב –
(א) לאפשר לו גישה למקום ציבורי או לחלק ממנו;
(ב) לתת לו שירות ציבורי;
(ג) לספק לו מוצר;
(ד) לאפשר לו שימוש בשירות ציבורי או הנאה משירות ציבורי;

במקרה שלפנינו, ברור כי בית הקפה הינו מקום ציבורי. הנתבע סירב לאפשר לתובע גישה או לספק לו שירות מחמת מוגבלותו ולפיכך הפר את החוק. בגין עוולה זו רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק עד לגובה של 50,000 ₪, אך היות והתובע בחר להגיש את תביעתו בבית המשפט לתביעות קטנות והעמיד את התביעה על סך של 5,000 ₪ בלבד, קיבל השופט את התביעה במלואה בתוספת הוצאות בסך 1,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

[פלוני – נגד – גיל גלעדי, בית המשפט לתביעות קטנות חדרה, תביעה קטנה 39557-05-12 בפני כב' השופט יוסי טורס. פסק הדין ניתן ב: כ"ט תמוז תשע"ב (19 יולי 2012)]