הנתבע טען כי אכן ביקש מהתובע שלא להגיע עוד לבית הקפה כיוון שהתנהגותו גרמה לפגיעה בפרנסתו והבריחה לקוחות. הוא טען כי הלקוח היה מרעיש ומשאיר אחריו לכלוך, וללקוחות האחרים לא היה נוח במחיצתו. בכתב התביעה טען התובע להפלייתו בהסתמך על "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים התשס"א – 2000".

סיוע משפטי היה מביא לפיצוי גדול פי כמה

במהלך הדיון אכן התרשם השופט כי התובע סובל ממגבלה קוגנטיבית או נפשית כלשהי. כיוון שבית המשפט לתביעות קטנות אינו כפוף לסדרי דין נוקשים, החליט השופט כי הסיבה למניעת כניסתו של התובע לבית הקפה אינה נעוצה בעילות ההפליה בהן עוסק חוק הפליה במוצרים אלא נובעת מהמוגבלות ממנה סובל התובע ולכן החיל את חוק "שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1998" על מקרה זה ופסק לפיו. אם התובע היה פונה לסיוע משפטי תביעתו הייתה מתבססת על חוק זה ולא כפי שבחר, ואז יכול היה לדרוש פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ במקום הסכום של 5,000 ₪ שדרש (בית המשפט אינו רשאי לפסוק סכום גבוה מזה שבכתב התביעה, גם אם מצא זאת לנכון).

לא אחת מוגשות לבתי המשפט חוות דעת מקצועיות לגבי אישיותו של אחד הצדדים. במקרה שלפנינו, ולמרות שעובדה זו לא הוזכרה בכתב התביעה, התרשם השופט באופן בלתי אמצעי מהתנהגותו של התובע במהלך הדיון ונוכח להבין כי הוא סובל ממגבלה נפשית או קוגנטיבית כלשהי. התרשמות זו הביאה למסקנה כי הסיבה בעטיה התבקש שלא להגיע עוד למקום נעוצה במוגבלות ממנה הוא סובל. עזרה לקביעה זו טענתו של הנתבע כי בתקופה מסוימת היה התובע בהשגחת אפוטרופוס ומן הסתם, גם היה פסול דין.

בעל בית הקפה נכנע להערות לקוחותיו

בעל בית הקפה טען כי התובע "התנהג בצורה ברוטלית, ברברית ומשפילה כלפי לקוחותיי, דבר אשר גרם לפגיעה בפרנסתי, משום שלקוחות היו עוזבים את החנות כשהתובע היה נכנס אליה". עוד ציין הנתבע כי "הלקוחות שלי אמרו לי שזה לא מכבודם לשבת כשהתובע נמצא אצלי… זה היה או הוא או לקוחות אחרים שאני אפסיד. כי הוא המוני וצועק… הוא התנהג ברברית. הוא מגיע למקום לוקח שני בקבוקים של ליטר וחצי ושקית גדולה של במבה הוא תוך 10 דקות מסיים את השתייה וכל הבמבה על הרצפה. לקח לי 10 דקות כל פעם לנקות אחריו. הוא עשה רעש ודיבר עם לקוחות אחרים.. אני ביקשתי ממנו ללכת כי לא היה לאנשים נוח לשבת לידו".

בעל בית הקפה הכחיש שאמר לתובע שלא להגיע עוד לבית הקפה, בפני יתר הלקוחות, וטען: "אמרתי לו את זה בארבע עיניים. ביקשתי ממנו בבקשה אל תבוא לפה יותר".

גם מגרסת בעל בית הקפה ניתן היה להבחין כי התנהגותו של התובע לא באה במטרה להרע לו או לפגוע בפרנסתו על-ידי הברחת לקוחותיו וכי אף הנתבע היה מודע לכך. במשך שנים, כך העיד הנתבע, נהג התובע באותו אופן ורק כאשר מספר לקוחות העירו לו, נאלץ לבקש מהתובע שלא להגיע עוד לבית הקפה. די היה בתיאור זה כדי לקבוע כי התובע הופלה מחמת מוגבלותו.

בית המשפט כערכאה חברתית

השופט מצא לנכון להשתמש במקרה זה כבמה לבאר ולקדם את חוק שוויון הזכויות, לברך על התהליכים שעברה החברה הישראלית בתקופה האחרונה ולהטיף להמשיך בתהליכי חקיקה עד לשוויון מלא בתחום זה. חוק שוויון זכויות, מסביר השופט, בא לעגן את זכותו של אדם הסובל ממגבלה כלשהי להשתתף באופן שוויוני בכל תחומי החיים של החברה, על מנת לאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות ובכבוד. החברה הישראלית התקדמה אמנם רבות ביחסה אל אנשים עם מוגבלויות אבל המצב עדיין אינו מניח את הדעת, עובדה המתבטאת בפסק דינה של השופטת ע. הוד בתא (נצ) – 3939-06 עאליה אבו אלחוף נגד המכללה האקדמית תל-חי: 

"החוקים הקיימים בתחום טרם יושמו במלואם ובעלי מוגבלויות רבים אינם זוכים למימוש זכויותיהם באופן שוויוני. בכדי שיתרחש שינוי אמיתי ומהותי נדרש, כי החקיקה המעגנת את זכויות בעלי המוגבלות תחלחל מטה ותיושם בחיי היום יום. ראוי, כי עולם המשפט יעמוד בחזית המאבק למען זכויות החוליות החלשות בחברה. בשל המצב הקיים כיום, בעלי המוגבלות אינם סובלים בשל מוגבלותם בלבד, כי אף בשל יחס החברה כלפיהם ואטימותה לעיתים בנוגע למצוקתם וצרכיהם".

התיישנות הארוע

הנתבע טען כי חלף פרק זמן גדול מיום האירוע ועד להגשת כתב התביעה וכי יש להתחשב בכך בפסיקה. כיוון שתביעה דומה שהוגשה סמוך לקרות האירוע נמחקה בנסיבות שלא הובהרו והיות ולאחר מכן היה התובע פסול דין והיה מנוע מלגשת לערכאות, לא מצא השופט בפרק הזמן שחלף גורם רלוונטי לפסק הדין.

פסק הדין הסתמך על חוק אחר מזה שבכתב התביעה

כאמור, למרות שכתב התביעה הסתמך על חוק אחר, החליט בית המשפט כי החוק החל על מקרה זה הוא חוק שוויון הזכויות שסעיף 19 ו' בו קובע מפורשות:

ו. (א) מי שעיסוקו במתן שירות ציבורי, בהפעלת מקום ציבורי, בהספקת מוצר, לא יפלה אדם מחמת מוגבלותו בכל אחד מאלה, לפי העניין:

(1) לא יסרב –
(א) לאפשר לו גישה למקום ציבורי או לחלק ממנו;
(ב) לתת לו שירות ציבורי;
(ג) לספק לו מוצר;
(ד) לאפשר לו שימוש בשירות ציבורי או הנאה משירות ציבורי;

במקרה שלפנינו, ברור כי בית הקפה הינו מקום ציבורי. הנתבע סירב לאפשר לתובע גישה או לספק לו שירות מחמת מוגבלותו ולפיכך הפר את החוק. בגין עוולה זו רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק עד לגובה של 50,000 ₪, אך היות והתובע בחר להגיש את תביעתו בבית המשפט לתביעות קטנות והעמיד את התביעה על סך של 5,000 ₪ בלבד, קיבל השופט את התביעה במלואה בתוספת הוצאות בסך 1,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

[פלוני – נגד – גיל גלעדי, בית המשפט לתביעות קטנות חדרה, תביעה קטנה 39557-05-12 בפני כב' השופט יוסי טורס. פסק הדין ניתן ב: כ"ט תמוז תשע"ב (19 יולי 2012)]

The post בית קפה יפצה לקוח שכניסתו נאסרה עקב מוגבלותו appeared first on .

בכתב התביעה נטען מצד התובע כי בשל תקלה ברכבו, נכנס למוסך אחר לצורך בדיקה בלבד. במוסך נאמר לו כי ככל הנראה התקלקל ראש המנוע של הרכב. התובע סבר כי מאחר שמדובר בתיקון רציני, עליו לפנות למוסך מורשה וכך עשה בפנותו אל הנתבעת (מוסך מנור ישראל פ"ת 2001 בע"מ).

לטענת התובע, ניגש אליו עובד המוסך אשר החל לרשום את פרטיו ואת פרטי הבעיה שברכבו וכן החל להכין את הרכב לתיקון. לאחר שסיים לקבל את הפרטים, פנה העובד למנהל המוסך, מר ויקטור טיבי, הסביר לו את הבעיה ואז חזר אל התובע ואמר לו שאינו יכול לקבל אותו.
התובע ביקש לדבר עם מר טיבי, מנהל המוסך. בשיחה עם התובע ציין מר טיבי כי מאחר שהתובע תיקן את רכבו במוסך אחר, אינו מעוניין לטפל בו. התובע טען כי בין השניים התפתח ויכוח, במהלכו השפיל אותו מנהל המוסך בנוכחות לקוחות נוספים, באומרו לו "אני לא מקבל אותך, הלכת למוסך אחר, לך לעזאזל יא חתיכת עיראקי". לאחר הדברים האלה, פנה התובע למוסך מורשה אחר וקיבל שירות לשביעות רצונו.

בכתב התביעה נטען כי עקב ההפלייה והסירוב ליתן לתובע שירות, תוך העלבתו ברבים נגרמה לו עוגמת נפש רבה ביותר, פגיעה בכבודו ופגיעה עצומה ברגשותיו. על כן נדרש מביהמ"ש להורות למוסך לשלם לתובע את הסכום המקסימאלי שבסמכותו בהתאם לחוק איסור הפליה.

בכתב ההגנה טען נציג המוסך כי כאשר הגיע התובע יחד עם רכבו, הסתבר כי קיימת בעיית התחממות וכי התובע לא ביצע טיפולים, בדיקות ותיקונים לפי הוראות היצרן, וכי התובע תיקן את רכבו במוסכים אחרים. על כן, נאמר לתובע שאין הנתבעת יכולה להיות אחראית לטיפולים ולבדיקות שבוצעו ע"י אחרים ועדיף שיחזור לאותם מקומות.

מנהל המוסך, מר ויקטור טיבי, דחה מכל וכל את האפשרות שאמר את המשפט המיוחס לו בכתב התביעה ואף טען כי סביר יותר שהתובע הוא זה אשר ניסה לכפות על עובדי המוסך לתקן את רכבו באיומים שונים והם דחו אותו. עוד ציין מר טיבי בכתב הגנתו כי הנתבעת הינה מוסך מורשה אשר זכתה כמרכז שירות מצטיין ברשת רנו וניסאן, במקצועיות, בשירות באמינות ובשביעות רצון לקוחות ועל כן דחה את טענות התובע.

בדיון שהתקיים בביהמ"ש, טענו מר ויקטור טיבי ונציג נוסף של המוסך כי אינם זוכרים כלל את ההתבטאות. מר טיבי אישר כי יתכן ופרץ בין השניים ויכוח ואף היתה התלהמות אך אינו מעלה על דעתו כי אמר את האמירה הנטענת. התובע השיב כי הוריו באמת ממוצע עיראקי ובשל כך נפגע כל כך.

לאחר שששמע את הצדדים והתרשם מעדותם, קיבל השופט את גרסתו של התובע, "אשר דבריו היו סדורים וניכר היה בו ומדבריו כי אכן נפגע מאותו אירוע ומן הדברים אשר נאמרו בו". השופט אף קבע כי גרסתו של מנהל המוסך "לא הייתה גורפת בהכחשתה".

לפיכך התביעה התקבלה ונפסק כי בשל העלבון, הצער, ההשפלה והנזק אשר נגרמו לתובע, שאף נאלץ לעזוב את המקום ולחפש מוסך אחר, על המוסך לשלם לתובע סכום כולל של 2,500 ₪.

[אמנון מרדכי  – נגד –  מוסך מנור ישראל פ"ת 2001 בע"מ, בית המשפט לתביעות קטנות פתח תקווה, תביעה קטנה 8410-02-11 בפני כב' השופטת עינת רון. פסק הדין ניתן ב:  ג' ניסן תשע"ב (26 מרץ 2012)]

The post מנהל המוסך סירב לטפל ברכב כי הלקוח עיראקי appeared first on .

לטענת התובע, אם היו מיידעים אותו על כך שמדובר בהפלגה של הקהילה הגאה – לא היה מזמין מקום בספינה. לדבריו, הוא ואשתו לקחו חופש מהעבודה לשם הנופש ושילמו ממיטב כספם עבור הוצאות הנופש. התובע טען בבית המשפט כי יום לפני ההפלגה יידעו אותו חבריו על כך שמדובר בהפלגה של הקהילה הגאה, ולכן התקשר מייד ל-'יש תיירות' ושאל האם כך הדבר, ונאמר לו ש"לא, אך אי אפשר להבטיח שלא יהיו שם אנשים מהקהילה". התובע טען כי לפחות 50% מהנופשים היו מהקהילה הגאה. לטענתו הוא לא ציפה לנפוש עם קהילה זו, ולכן סבל במשך 3 ימים. אשת התובע העידה בבית המשפט וסיפרה ש"היה פשוט מזעזע… לא היינו יכולים להיות בסיפון… זה פשוט הגעיל אותי".

בתביעה קטנה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות כפר סבא, דרש התובע פיצוי של 15,000 ₪ עבור עוגמת נפש, מחיר הנופש עצמו, מטפלת לתינוק, דלק לרכב ושירותי חניה בחניון הנמל.

"ההפלגה הייתה מיועדת תחילה לקהילה הגאה, ובהמשך פורסמה כהפלגת מסיבות"

'יש תיירות' טענה כי נציגה לא הטעה את התובע, והודתה כי בראשית דרכה ההפלגה אכן הייתה מיועדת לקהילה הגאה ולכן שווקה באתרי האינטרנט המיועדים לקהילה הגאה. אולם לאור מספר הנרשמים הזעום, הוחלט כשלושה שבועות לפני ההפלגה לפתוח את ההפלגה לקהל הרחב וכך פורסמה ההפלגה לכלל האוכלוסייה, בקרב סוכני הנסיעות ובאתרי האינטרנט, כהפלגת מסיבות. 'יש תיירות' הודיעה גם לחברי הקהילה הגאה שנרשמו להפלגה כי ההפלגה אינה הפלגה סגורה לחברי הקהילה בלבד והיא פתוחה לקהל הרחב. לטענת 'יש תיירות', חלק מהנרשמים מהקהילה הגאה ביטל את הזמנתו לאור העובדה כי לא הרגישו בנוח עם קהל שאינו חבר בקהילה הגאה, וחלק החליטו להשאיר את הזמנתם בעינה. לאור פתיחת ההפלגה לכלל האוכלוסייה הוסיפה הנתבעת מופעים ואטרקציות על מנת להתאים עצמה לקהל מגוון יותר. לדידה של הנתבעת "לאחר פתיחת ההרשמה לקהל הרחב אין לנתבעת יכולת לדעת, ואין זה מעניינה, מי הם הנרשמים להפלגה ומהן הנטיות המיניות שלהם". 'יש תיירות' אף טענה כי התביעה מנוגדת לערכי מדינת ישראל הדוגלים בשוויון ודמוקרטיה, ושהיא אינה מסכימה כי היה עליה לעדכן את התובע בדבר זהות המפליגים הנוספים.

בפסק הדין קבע השופט כי רגשות התובע נפגעו מכך שהיה עד להתנהלות הקהילה הגאה בשייט בו נפש.
לדבריו, במקרה זה אכן קיימת התנגשות בין הזכות לשוויון ובין פגיעה ברגשות הציבור, ובאיזון שבין הפגיעה ברגשות התובע לבין הזכות לשוויון, גוברת הזכות לשוויון.
אולם, אדם העולה על אניית נופש אינו יכול לרדת ממנה ולמצוא לו תחליפים, ולכן הוא מסתמך על שירותי הנופש והבידור המסופקים לו בספינה בלבד.

הנתבעת איבדה שליטה על המצב בספינה

עוד קבע השופט בפסק הדין כי כיוון שהנתבעת שיווקה שייט המיועד לקהילה הגאה ושינתה את ייעוד השייט כחודש לפני מועדו, וכיוון שהשייט קיבל אופי של שייט המיועד לקהילה הגאה, הרי עולה כי הנתבעת איבדה שליטה על המצב ולא ידעה ולא דאגה לדעת מה האחוז של הקהילה שאמור להגיע לנופש. "על הנתבעת היה ליידע את התובע בדבר ייעודו המקורי של השייט ולא בדבר אפיונם של הנוסעים האחרים. אם הייתה הנתבעת משווקת את השייט כשייט הפתוח לקהל הרחב ואשר אינו מיועד לענות על צרכים של קהילה מסוימת ואשר אופיו אינו מסוים, לא הייתה קמה לתובע עילת תביעה במידה ושאר בני האדם שהיו רוכשים כרטיסים לשייט היו נמנים על הקהילה הגאה".

בסופו של דבר נקבע כי על הנתבעת לפצות את התובע בעבור עלות ההפלגה וזאת עקב הפרת ההסכם בין הצדדים, "ולא מעצם החשיפה לאנשי הקהילה, דבר שלא מזכה בפיצוי" כדברי השופט.
לפיכך חוייבה 'יש תיירות' לשלם לתובע את עלות ההפלגה בסך 3,293 ₪ ובנוסף סכום של 250 ₪ הוצאות משפט.


[1ליאור קויטני – נגד – מג'יק 1 באמצעות יש תיירות, בית משפט לתביעות קטנות כפר סבא, תביעה קטנה 33679-07-10 בפני כב' השופט הרווי גרובס. פסק הדין ניתן ב: כ"א אלול תש"ע, (31 אוגוסט 2010)]

The post בני הזוג הפליגו לנופש ומצאו עצמם עם הקהילה הגאה appeared first on .

סכום הפסיקה נמוך יחסית, אך מדובר בתיק עקרוני שהשלכותיו מרובות לעתיד. בפסק דין מנומק וארוך באופן חריג לתביעה קטנה, דן כב' השופט אברהם טננבוים, מבית משפט לתביעות קטנות ירושלים, בנוהג הידוע של מועדונים בהם ישנו מחיר כניסה מוזל לנשים – "האם מותר הדבר? האם מדובר באפלייה כלפי גברים שאיננה מותרת בחוק? או שמא באפלייה מתקנת כלפי נשים ומותר הדבר?"

בתמצית פסק הדין קובע השופט: "החוק הישראלי אוסר נוהג זה באופן חד משמעי. תהי דעתנו האישית כאשר תהיה, החוק ברור. מתן הטבה לבני/בנות מין אחד מהווה אפליה פסולה על רקע מיני. בשפה כלכלית נאמר כי מדיניות תמחור שונה על רקע מגדרי אסורה לחלוטין. ישנם מקרים יוצאי דופן בהם הדבר מותר ואפילו מתחייב מאופייה או ממהותה של המסיבה, אך ככלל, הדבר אסור".

המסגרת הנורמטיבית

החוק המסדיר סוגיה זו הוא חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א – 2000. למשל, בעת האחרונה נודע כי במקומות בילוי נמנעה כניסה מאנשים בעלי חזות מזרחית. החוק נועד להקנות לכלל האוכלוסיה הזדמנויות שוות בהנאה ממוצרים, משירותים וממקומות המיועדים להיות פתוחים לציבור הרחב. המדובר בחוק שבמהותו מתערב בחופש הפעולה וחופש הניהול של בעל עסק או נותן שירות. המחוקק סבר כי ראוי שהחוק יחול גם על עסקים פרטיים המחזיקים מקומות ציבוריים, או המספקים מוצרים או שירותים ציבוריים, שכן עיקר התופעה החברתית השלילית מתרחשת במקומות שהם בבעלות פרטית.

סייגים לאפליה

סעיף 3(ד) לחוק קובע כי במקרים אחדים אי מתן כניסה למקום ציבורי או אי מתן שירות, לא יהוו אפליה. "כך למשל, אירוע לטובת הקהילה הגאה במטרה לקידום מעמדה בחברה, לא יחשב כהפליה על רקע נטיה מינית; כך גם מסיבה במרכז מפלגה כלשהי לחברי המפלגה לא תחטא בהפליה על רקע השתייכות מפלגתית. …בריכת שחייה המעניקה שעות כניסה נפרדות לגברים ולנשים לא תוכתם בהפליה מחמת מין. והדוגמאות לכך רבות ומגוונות".

סוף דבר

בסיכומו של דבר קבע השופט, כנגד טענת הנתבע, כי ניתן לראות בנתבע "אחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי או על הפעלת המקום…", וכי אין חשיבות אם מדובר בשירות חד פעמי או בסיס קבוע, כמו גם אם נעשה העיסוק למטרות רווח או אם לאו. "החוק חל על הנתבע ועליו ליישמו במסגרת המסיבות אותן הוא מארגן".

מנגד, נקבע כי התובע לא הוכיח שהוא עצמו ביקר במסיבות שארגן הנתבע, או לחלופין כי במסיבות אלה נדרש לשלם סכומים שונים מכפי שנדרשו הנשים. עם זאת, נקבע כי הסעיף הרלבנטי למקרה דנן הוא סעיף 4 לחוק העוסק בפרסום שתוכנו מפלה. הסעיף אוסר על פרסום מודעה שיש בה הפליה אסורה על ידי מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי. לטענת התובע, הפרסום המפלה שנשלח אליו לדואר האלקטרוני הוא כזה המזמין בנות בלבד להיכנס חינם למסיבה אותה ערך הנתבע, וכלשון הפרסום: "בנות חינם וסושי גם".

כאמור, התביעה ביחס לפרסום המפלה התקבלה והנתבע חוייב לפצות את התובע בסך של ₪1500.

[איתיאל גבעון – נגד – ארז תימור, בית משפט לתביעות קטנות ירושלים, תביעה קטנה 3043-09 בפני כב' השופט אברהם טננבוים. פסק הדין ניתן ב: כ"א אייר תש"ע, (05 מאי 2010)]

The post הכניסה לבנות חינם – האם זה חוקי? appeared first on .