גשם פתאומי של תחילת החורף שיבש את תוכניותיה של רחל יוריסטה בעת שנסעה ברכבה עם חברותיה. עקב פתחי ניקוז סתומים בצידי הכביש, הציפו מי הגשם את הכביש בו נסעו וכתוצאה מכך הן נלכדו במכונית. בהמשך חולצו מהמכונית בעזרת עוברי אורח. עובדי עיריית נתניה שהוזעקו למקום האירוע הצליחו אמנם לנקות את פתחי הניקוז אבל מכוניתה של גב' יוריסטה כבר ניזוקה ולא ניתן היה להשתמש בה בימים שלאחר מכן. התובעת טענה כי עיריית נתניה התרשלה בניקוי פתחי הניקוז, ודרשה כי העירייה תפצה אותה בגין הנזקים שנגרמו לה.

עיריית נתניה לא הצליחה להתנער מאחריות

בנסיון להתנער מאחריותה לארוע, טענה עיריית נתניה כי היא פעלה באופן סביר כיוון שתחזקה את מערכת הניקוז כנדרש ונקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת הצפות במערכת הניקוז. בדיון שהתקיים בבית המשפט לתביעות קטנות נתניה בפני השופט עוז ניר נאוי, ביקש מהנדס מחלקת המים והביוב בעיריית נתניה לצרף שני פסקי דין כתמיכה בעמדת העירייה, אולם כנגד נטען כי להבדיל מהמקרים שהציג בפסקי הדין, הרי שבמקרה שלפנינו לא הוצגו כל ראיות לגבי פעילויות ניקוי מונעות שבוצעו על-ידי העירייה, שכן הקבלן אשר ביצע את העבודות לא התייצב לדיון, לא העיד על הפעולות שביצע, ואף לא הוצג לביהמ"ש מסמך אחר המעיד על עבודותיו, כפי שראוי היה שייעשה, לרבות יומן עבודה ואישורים על ביצוע תשלומים לקבלן, כך שבפועל לא הוכיחה העירייה כי אכן נקטה בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע את אותו ארוע, ומכאן שגם פסקי הדין שביקשה להציג לטובתה לא היו רלוונטיים למקרה הנדון.

בנוסף טענה העירייה כי כמות הגשמים אשר ירדה באותו יום היתה כמות נדירה וחריגה, ולשם כך הציגה חוות-דעת מטעם השירות המטאורולוגי. אלא שמנגד נטען כי לא ניתן ללמוד מהמסמך מתי ירדו אותן כמויות גשם.

טענות התביעה הפריכו את גרסת העירייה

מנגד, התובעת טענה כי לאחר שהרכב הוצף היא הבחינה בעובדי העירייה עמלים בניקוי מערכת הניקוז באותו רחוב. עובדה זו, כך נטען בתביעה, תומכת בטענה כי העירייה לא פעלה כנדרש מבעוד מועד. בנוסף נטען בתביעה כי הארוע התרחש בשעות הבוקר, כאשר הגשם החל לרדת דקות ספורות בלבד לאחר שהתובעת החלה בנסיעתה, עובדה המבטלת את טענות העירייה בעניין כמות גשמים.

גובה הפיצוי

מטעם התובעת הוצגה לבית-המשפט חוות דעת שמאי בדבר הנזקים שנגרמו לרכבה. חוות דעת זו התקבלה במלואה על-ידי ביהמ"ש, ולפיה נפסק לתובעת פיצוי בסך 15,155 ₪. כמו כן חוייבה העירייה לפצות את התובעת בסך 4,000 ₪. בגין הוצאותיה ועוגמת הנפש שנגרמה לה. בסה"כ חוייבה עיריית נתניה לשלם לתובעת 19,155 ₪.

[רחל יוריסטה – נגד – עיריית נתניה, בית המשפט לתביעות קטנות נתניה, תביעה קטנה 33065-02-10 בפני כב' השופט עוז ניר נאוי. פסק הדין ניתן ב: כ"ז אלול תשע"א (26 בספטמבר 2011)]

The post הגשם גרם נזק לרכב – עיריית נתניה תפצה ב- 20,000 ₪ appeared first on .

אסתר גרוס, אישה כבת 77, לא תיארה לעצמה כי הליכתה לתחנת האוטובוס הקרובה תסתיים בכתף שבורה ואשפוז בבית חולים. שביל המעבר בו נאלצה ללכת היה משובש, זרוע באבנים שבורות וללא מעקה בטיחות. כתוצאה מכך היא מעדה ונחבלה קשות.

כתב התביעה מטעם הנתבעת הוגש כנגד ארבעה נתבעים: 1. עיריית ירושלים. 2. חברת סיטיפס בע"מ – הזכיין לעבודות במקום הארוע. 3. חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ – קבלן משנה לעבודות במקום. 4. חברת מנורה מבטחים ביטוח בע"מ.

לעיריית ירושלים הייתה אחריות שילוחית

מטעם הנתבעת הוצגו לבית המשפט תמונות המתעדות את זירת האירוע. בניסיון להתנער מהתביעה, ניסתה עיריית ירושלים להטיל את האחריות למפגעים על קבלני המשנה שהעסיקה, ביניהם חברת "סיטיפס". התצהיר שהגיש מנהל המשק בעירייה פעל דווקא לרעת העירייה, וזאת בשל כך שניתן היה להבין מהתצהיר כי העירייה לקחה על עצמה את אחריות הפיקוח על העבודות שהתבצעו בשטח.

התמודדות התביעה עם סמכויותיו המוגבלות של בית המשפט לתביעות קטנות

בית המשפט לתביעות קטנות ירושלים נאות לקבל את הטיפול בתיק כיוון שהתובעת בחרה לתבוע רק החזר הוצאות. אם מדובר היה בתביעה בגין נזקי גוף, ייתכן כי בית המשפט היה מורה להעביר את התביעה לבית משפט השלום.

זכות התובעת להחליט על מקום ואופן הטיפול הרפואי בפגיעות בטיעונים לגובה הפיצויים טענו הנתבעים כי הנתבעת יכולה הייתה להסתפק בטיפול רגיל בבית החולים ולא לפנות לש.ר.פ.. בית המשפט קבע כי למרות שעל כל צד מוטלת החובה למזער את נזקיו, יש להפעיל כלל זה בהתאם לנסיבות, וודאי שאין לחייב את הנתבעת להמתין לטיפול כשהיא סובלת מכאבים עזים עד שצוות בית החולים יתפנה לטפל בה, ולכן פנייתה לש.ר.פ. הייתה סבירה בהחלט.

פסק דין

בפסק הדין נמנע בית המשפט מלהיכנס לנושא חלוקת האחריות בין הנתבעים, אך קבע כי עליהם לפצות את הנתבעת, ביחד או לחוד, בסכום של כ-28,000 ₪ ובנוסף ב- 1,800 ₪ בגין הוצאות המשפט.

[אסתר גרוס  – נגד –  1. עיריית ירושלים 2. חברת סיטיפס בע"מ 3. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ 4. חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ, בית המשפט לתביעות קטנות ירושלים, תביעה קטנה 47630-02-11 בפני כב' השופט פאול שטרק. פסק הדין ניתן ב:  כט שבט תשע"ב (22 פברואר 2012)]

The post הולכת רגל נפלה ונחבלה – עיריית ירושלים תפצה ב- 28 אלף ₪ appeared first on .

התובע התגורר בשכירות ברח' שנקין 24, בקומה ראשונה מעל עמודים. לטענתו, מתחת לדירה שבה התגורר הפעילה 'דור אלון' מרכול של רשת AM-PM שפעל 24 שעות ביממה, וזאת בניגוד לרישיון עסק על פיו ניתן למרכול היתר לפעילות עד לשעה 01:00 בלילה וגם זאת רק עד תאריך 01.06.10, שגם לאחריו המשיך המרכול לפעול כרגיל.

לטענת התובע, הפעלת המרכול היוותה עבורו מטרד רעש, שהיה חלק מהפעילות השוטפת של המרכול בשעות הלילה ולאחר שעות הפעילות המותרות עפ"י רישיון העסק. לטענתו, הרעש הפריע את שנתו, ובפרט בשעות הבוקר המוקדמות במהלך פריקה של סחורות ממשאיות שחנו מתחת לדירה ומתחת לחדר השינה שלו.

התובע הציג בפני בית המשפט סרטון וידאו המתעד פריקת סחורות ממשאית אל פתח המרכול המדובר.

"נהג חדש"

בתגובה לסרטון העיד נציג דור אלון בדיון: "כנראה מדובר בנהג חדש שלא ידע, הוא הבין שלא מקבלים את הסחורה והוא לקח אותה בחזרה. זה מה שרואים בסרט…
אני לא ראיתי שעובדים שלנו פורקים את הסחורה, זאת משאית של ספק לחם שפרק את הסחורה. לא קיבלנו את הסחורה".
עוד הוסיף נציג חברת דור אלון: "אם יש לתובע טענה שאנחנו ניהלנו עסק בשעות הלילה ללא רישיון, שיפנה לעירייה. רח' שנקין הוא רחוב סואן, יש המון בתי עסק, והתובע לא יכול להוכיח שהרעש הוא מהעסק שלנו".

השופטת כוכבה לוי קבעה כי לדור אלון אין גרסה נגדית עובדתית ואין לה טענות הגנה ראויות. היא דחתה את טענת דור אלון שלפיה התובע היה צריך לפנות לעירייה, ופסקה: "העירייה חבה אמנם בחובת שירות לאזרחים בתחומה, אלא שלצד חובה זו קיימת חובת הנתבעת לקיים את הוראות הדין ולנהל את עסקה עפ"י רישיון שקיבלה ולא אחרת".

השופטת קיבלה את טענת התביעה על כך שרישיון העסק לעבודת לילה שניתן למרכול, התיר את פעילותו עד השעה 01:00 ועד לתאריך 06.06.10. כמו כן קיבלה את טענת התביעה בדבר מטרד הרעש, אולם קבעה כי העובדה שהתובע לא פנה באופן רשמי בתלונת מטרד אל הנתבעת גורע במקצת מחומרת התביעה.

הנתבעת הפרה את החוק ברגל גסה

בפסק הדין קבעה השופטת לוי כי חברת דור אלון ניהול "ראתה לעצמה לנכון להפר ברגל גסה את הוראת רישיון ניהול העסק שקיבלה ואת חובתה החקוקה להפעיל את עסקה אך ורק עפ"י הרישיון, ובוודאי שלא בשעות שאינה רשאית לקיים עסק פעיל".

בסופו של דבר חוייבה דור אלון לפצות את התובע בסכום של 6,000 ש"ח, בצירוף אגרת הגשת התביעה ששולמה בפועל.

[רון עוזרי – נגד – דור אלון ניהול, בית המשפט לתביעות קטנות תל אביב, תביעה קטנה 15396-02-11 בפני כב' השופטת כוכבה לוי. פסק הדין ניתן ב: כ"ט אב תשע"א, (29 אוגוסט 2011)]

The post דייר קומה א' תבע את AM:PM על מטרד רעש appeared first on .

התובע טען כי חרף בקשותיו החוזרות ונשנות שלא להופיע ברשימת התפוצה של העיתון, הנתבעת הוסיפה ושלחה את העיתון המקוון לדואר האלקטרוני שלו, בשבע הזדמנויות שונות.

התובע הוסיף וטען כי העיתון כולל דברי פרסומת ועל כן הפרה הנתבעת את הוראות סעיף 30 א (א) לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב 1982, ולפיכך הינו זכאי לפיצוי שדרש.

עיריית פ"ת טענה להגנתה כי העיתון אינו בגדר "פרסומת" כמשמעה בחוק, שכן אינו מופץ באופן מסחרי ואינו כולל מסר שמטרתו לעודד הוצאת כספים, אלא מכיל הצעות בילוי לתושבים.

עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי העיתון נשלח לדואר האלקטרוני של התובע באמצעות קישורית ועל כן נשמרת זכות הבחירה של התובע באם לעשות שימוש בקישורית ולהיחשף לתכניו, אם לאוו.

משהוגשה התביעה, שלחה עיריית פ"ת הודעת צד ג' לחברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ, האמונה על רשימות התפוצה של העיתון ברשת האינטרנט, וטענה כי היה ותחוייב בדין, רובצת האחריות למשלוח העיתון לפתחו של צד ג'.

מהחברה לאוטומציה נטען כי פעלה כנדרש והסירה את התובע מרשימת התפוצה הממוחשבת של העיתון ואולם הנתבעת, עיריית פ"ת, לא עשתה שימוש ברשימת התפוצה העדכנית והמשיכה לשלוח את העיתון לתובעים.

בפסק הדין קבעה השופטת עטר כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי, שכן העיתון הגיע לתיבת הדואר האלקטרונית של התובע בשבע הזדמנויות שונות וחרף בקשתו להסרתו מרשימת התפוצה. עוד נימקה השופטת כי לעמוד הפתיחה צורפו לעיתים דברי מידע הרלוונטיים לתושבים "ואולם בחינת תכני העיתון לגופו לאחר פתיחת הקישורית העלתה כי כלל בנוסף, גם מידע והמלצות אודות מופעים ומקומות בילוי בעיר, הכרוכים בתשלום ועל כן באים בגדר דבר פרסומת. …משכך ומאין חולק כי התובע שב ועתר לנתבעת להסירו מרשימת התפוצה היה עליה לפעול כאמור ומשלא נעשה כן, הופרו הוראות החוק".

באשר לטענתה של עיריית פ"ת בדבר אחריותו של צד ג' טענה השופטת עטר כי נטל ההוכחה לכך רובץ על כתפיה של הנתבעת, וכי הנתבעת לא הרימה נטל זה. לפיכך נקבע כי האחריות תיפול לפתחה ודין הודעת צד ג' להידחות.

באשר לפיצוי, אמנם בחוק התקשורת לעניין זה נקבע כי המפר את הוראותיו צפוי לתשלום פיצוי, ללא הוכחת נזק, בסך שלא יעלה על 1,000 ₪ בגין כל הפרה. ואולם נקבע בחוק זה כי זאת תוך מתן שיקול דעת לכלל השיקולים, ובהם מהות ההפרה והיקפה.

בסיכומו של דבר קבעה השופטת כי אמנם הנתבעת שבה ושלחה את העיתון לתובע, חרף בקשות חוזרות ונשנות מצידו שלא לעשות כן, אך מנגד עמדים מהות העיתון, חלקו הארי של תכניו ואופן הפצתו. בנתינת הדעת לשיקולים אלו, נקבע כי על עייריית פ"ת לפצות את התובע בסך כולל של 1,000 ₪.

[. רוני שמעוני, 2. אסתר שמעוני – נגד – עיריית פתח תקווה ואח', בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה, תביעה קטנה 11126-10-09 בפני כב' השופטת דבורה עטר. פסק הדין ניתן ב: כ"א אב תש"ע, (1 אוגוסט 2010)]

The post עיריית פ"ת תשלם 1000 ש"ח לאדם שקיבל הודעות דוא"ל ללא הסכמתו appeared first on .

הפרשה הבאה שונה מיתר התביעות הקטנות שהובאו כאן עד עתה. מדובר בהתנהלות מחפירה של עיריית פתח-תקווה וחברת עורכי הדין מטעמה, שנהגו בתובעות ברשלנות ובחוסר אמפטיה מעורר שאט נפש, כפי שהטיב לתאר זאת השופט (בדימוס) גבריאל שטרסמן אשר דן בתיק: "עניין לנו בפרשה זו ברשויות אטוּמות לב, דבקוֹת בביורוקרטיה שאף לא העלו על דל שפתותיהן או על כתבי ההגנה שלהן, לבקש סליחה מן התובעות על מה שעוללו להן".

תחילת הפרשה בספטמבר 2000, כשנרשם דו"ח למכונית בגין חניה שלא כדין ברחוב סלומון בפתח תקוה. עקב טעות ברישומה של ספרה אחת בדו"ח הפקח, נרשם הדו"ח למכוניתה של התובעת, במקום למכונית שחנתה שם שלא כדין. בספטמבר 2005 נדרשה התובעת לשלם קנס של 199.50 ₪ בגין חניה שלא כדין (הקנס המקורי שנרשם בשנת 2000 היה בסך 108.50 ₪). למרות שבשיחה בעל פה הובטח לתובעת, כי טענתה שמדובר בטעות תיבדק, היא קיבלה התראה נוספת כחודשיים לאחר מכן.

בחודש מרץ 2006 קיבלה התובעת הודעה מחברת עורכי דין הגובה חובות בעבור עיריית פתח תקוה, כי הקנס נסק ל-311.50 ₪ והתראה כי אם הקנס לא ישולם תוך שבעה ימים, יעוקלו מטלטליה של התובעת.

התובעת הודיעה לחברה הגובה במכתב מפורט וברור, שמעולם לא קיבלה את הדו"ח המקורי וכי אין כלום בין מכוניתה לבין הרישום השגוי של הקנס. במכתבה ביקשה התובעת לבטל את הדו"ח.

"התנהגות בירוקרטית עיקשת של רשות שלטונית"

כשלושה חודשים לאחר מכן, התכבדה החברה הגובה והשיבה לתובעת בכתב על השגותיה. במכתב זה לא התייחסה החברה הגובה אף במלה אחת לגופן של טענות התובעת. בפסק הדין תאר זאת השופט מבית המשפט לתביעות קטנות פ"ת, אשר דן בתיק: "יש במכתבה של החברה הגובה הלכות משפטיות ודברי עורכי דין מלומדים, שראו לנגד עיניהם סעיפים יבשים ולא בני אדם חיים ונושמים, שמצוקתם רבה על שום התנהגות ביורוקרטית עיקשת של רשות שלטונית".

בהמשך חזרה התובעת וביקשה מהחברה הגובה את האישור על משלוח הדו"ח, אך מאמציה עלו בתוהו.

בנובמבר 2006 "פקעה סבלנותן" של עיריית פ"ת והחברה הגובה. המעקל שמעון רביבו הגיע לביתן של התובעות והשאיר על הדלת הודעה בדבר "ביצוע פעולה בכוח ודו"ח על עיקול מטלטלין" ובו רשם בכתב יד שיש לשלם את החוב תוך שבעה ימים.

פניותיה של התובעת לחברה הגובה לא נענו. בדצמבר 2006 הודיעה החברה הגובה לתובעת כי החוב כבר הגיע ל-493.50 ₪ וכי אם החוב לא יסולק "מיד", יופעל נגד התובעת צו פריצה ללא הודעה נוספת. נוכח מצוקתה פנתה עתה התובעת למנהל רשות החניה של עיריית פתח תקוה וגוללה לפניו בכתב את כל הפרשה.

השלב הבא היה מימוש איומי הנתבעות כלפי התובעת: בחודש ינואר 2007 הופיעו "גובים גברתנים" בבית התובעת ונקשו על דלת דירתה בחולון. ילדתה בת ה-12 של התובעת היתה בבית לבדה והיא לא פתחה את הדלת מפחד כששמעה את הנקישות. לטענת התובעת, הגובים, ובראשם הגובה רביבו, שידעו כי בדירת התובעת נמצאת בתה הקטינה בלבד, פנו לדירה סמוכה, בה מתגוררת אמה של התובעת, אלמנה חולה בת 72. הגובה התפרץ לדירתה בעת שפתחה את הדלת והורה לעובדיו לעקל חפצים. לדברי התובעת, אמה צעקה ונתקפה היסטריה ולאחר חילופי דברים עזבו הגובים את דירתה. התובעת החרדה לקחה את בתה ועברה עמה להתגורר בבית אחותה בעיר אחרת.

מנהל רשות החניה סירב לקבל את התובעת

בחודש ינואר 2007 פנתה התובעת לעירייה, ושם הופנתה על ידי מזכירתו של ראש העירייה למנהל רשות החניה אך זה סירב לקבלה. התובעת דרשה מאנשי העירייה שיבדקו את רישום הדו"ח המקורי, ואז התברר כי הדו"ח נרשם למכונית אחרת, שמספרה קטן בספרה אחת ממספר מכוניתה של התובעת. עם הגילוי הודיעה מזכירה בלשכת ראש העיריה לחברה הגובה לחדול מהליכי ההוצאה לפועל נגד התובעת.

אין גבול לאטימות

כאילו לא די בבזיון, הודיעה עתה החברה הגובה לתובעת שהתובע העירוני החליט "לפנים משורת הדין" להפחית את תוספת הפיגורים ולהעמיד את הקנס המקורי שנרשם לתובעת על 108.50 ₪, אך לזה הוסיפה חברת הגביה חיוב בגין "הוצאות" בסך 808.50 ₪. כך חובה של התובעת הועמד עתה, "לפנים משורת הדין", על 917 ₪. על כך העיר השופט בפסק הדין כי "העירייה גילתה עזות מצח בלתי נסבלת".

התובעת ואמה הגישו את תביעתן כנגד עיריית פ"ת והחברה הגובה. הן תיארו בפני בית המשפט את ההטרדות של הנתבעות כלפיהן, את מצוקתן הנפשית במרוצת הטיפול, את מחדלי הנתבעות בגילוי הטעות בשלב מוקדם יותר, את הליכי ההוצאה לפועל נגדן ולמעשה את חוסר הקשב וההתייחסות הבלתי אנושית כלפיהן לאחר שהתובעת חזרה והיפנתה את תשומת לבן של הנתבעות לטעות שברישום הדו"ח.

התובעות סיכמו את כתב התביעה בדרישה לחייב את העירייה והחברה הגובה בפיצוי בגין עגמת נפש, טרדה ובזבוז זמן, חרדות והוצאות כספיות. נוכח הנסיבות המפורטות טענו עוד, כי ראוי להטיל על הנתבעת הוצאות עונשיות כדי להרתיע אותן ושכמותן ולמנוע מהן בעתיד "לפעול בצורה דרקונית כנגד אזרחים תמימים גם לאחר שהוכח להן באופן ודאי שמדובר בטעות."

כתבי ההגנה – תיאום גרסאות מלא

השופט מתח ביקורת קשה כנגד הנתבעות (עיריית פ"ת והחברה הגובה) על כך שכתבי ההגנה שלהן הוכנו תוך תיאום מלא. "התיאום מלא עד כדי כך, שניכר בעליל שהעמוד הראשון כולו הוּזן מאותה תוכנה ממוחשבת. לא זו בלבד שזהות המלים והסעיפים מלאה, אלא שאף צורת ההדפסה, אותה הדפסה היא. עד כדי כך תואמה עמדת הנתבעות, ששתיהן מכנות את עצמן "הנתבעת" בפתח כתב ההגנה, לא 'הנתבעת מס' 1' ו- 'הנתבעת מס' 2', כפי שבית המשפט היה מצפה שייעשה".

הנתבעות הטיחו בתובעות האשמות בוטות וקשות ולמעשה העבירו את האשמה אל התובעת ש"אין לה להלין אלא על עצמה". העיריה אף גלשה לעלבונות אישיים, תוך ציטוט מצוואתו של המלך ינאי לשלומציון אשתו והסתמכות עליה כדי לבשר לבית המשפט כי "התובעת היא צבועה, משתלחת, דורשת מן הנתבעות לגלות סטנדרט התנהגות אוּטוֹפּי המצוּפּה ממלאכי שרת", וכי התובעות "הן שגרמו בידיהן שלהן לנזקים הנטענים". ממש כך!

בהמשך הודתה העירייה כי "מתוך טעות בתום לב" הוּזן מספר הרישוי של מכוניתה של התובעת בדרישות העירייה לתשלום הקנס. השופט שטרסמן השתאה על כך שמכתב ההגנה של העירייה עולה כי "מי שאשם שהטעות לא תוקנה היא התובעת, 'שהתעלמה ממכתבי ההתראה שקיבלה לפני נקיטת צעדי ההוצאה לפועל נגדה'…".

החברה הגובה טענה בכתב הגנתה כי פעלה על פי הנחיות העירייה וכי כל פעולותיה היו כדין. בין היתר הכחישה החברה הגובה את טענותיה של התובעת בדבר התנהגות הגובים בבית אמה.

הליכי הגביה הופסקו על פי הנחיית העיריה רק בינואר 2007. כחודש לאחר הגשת תביעה זו, התכבדה העירייה לבשר לתובעת שדו"ח החניה נשוא פרשה זו בוטל.

ומה עם הפקח?

בבואו לקבוע את פסק הדין הבהיר השופט כי "בית המשפט ציפה מרשויות כמו עיריה של עיר ואם בישראל ומחברת עורכי דין (!) שלפחות יגלו לבית המשפט מה אירע עם אותו פקח שרשם את הדו"ח השגוי לתובעת. האם עודנו ממשיך בעבודתו? האם עודנו ממשיך לרשום דו"חות שגויים לבעלי מכוניות? האם ננזף? האם מישהו הסביר לו ולפקחים רבים שכמותו, שאזרחים במדינה חופשית, יש להם כבוד וזכויות ושאין לפגוע באלו אלא על פי דין? "

מסקנות השופט הן כי התובעות הוכיחו את תביעתן כיאות מבחינה עובדתית, וכי לאור התנהגות הנתבעות, על בית המשפט לקבל את התביעה.

עיריית פתח תקווה חוייבה לשלם לתובעת 5,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.
החברה הגובה (חברת עורכי הדין הדס) תשלם לתובעת 3,000 ₪ ולאמה של התובעת 2,000 ₪, וכמו כן תשלם הוצאות משפט – לתובעת 800 ₪ ולאמה של התובעת 1,000 ₪.
בסה"כ ישלמו עיריית פ"ת וחברת עורכי הדין הדס לתובעות 12,800 ₪.

[1. תמי כהן, 2. חתון כהן – נגד – 1. עיריית פתח תקוה, 2. הדס חברת עורכי דין, בית המשפט לתביעות קטנות פ"ת, תביעה קטנה 2159/07 בפני כב' השופט (בדימוס) שטרסמן גבריאל. פסק הדין ניתן ב: כ"ג בחשון תשס"ח, (4 בנובמבר 2007)]

The post עיריית פ"ת מול אזרחית שקיבלה דו"ח בטעות: בירוקרטיה ואטימות לב משוועת appeared first on .

עמוס פלני טען כי בשעת לילה מאוחרת בחורף נסע בדרך המצויה בתחומי השיפוט של עיריית יהוד, ונכנס לצומת שבה היתה שלולית על הכביש. לטענתו הצומת הייתה חשוכה והתברר שהשלולית עמוקה וכתוצאה מהכניסה אליה נגרם נזק שחייב שיפוץ של המנוע. התובע טען כי כמה ימים לאחר התאונה החלה העירייה לטפל בבעיית הניקוז באזור הצומת. את תביעתו העמיד לתשלום עלות התיקון ושכר טרחת השמאי שבדק את הנזק.

המחלוקת הראשונה בין הצדדים היתה בשאלת קיום תאורה נאותה בצומת המדוברת. כב' השופט שאול מנהיים מבית המשפט לתביעות קטנות ראשון לציון קבע כי אין כל צורך לדון במחלוקת זו "משום שניסיון החיים מלמד שגם בתנאי תאורה ראויים ואפילו באור יום כאשר רואים שלולית אין לדעת את עומקה. מכאן שבין שהיתה תאורה נאותה במקום ובזמן הרלבנטיים ובין שלא לא היה בכך כדי לשנות דבר".

מחלוקת נוספת שעלתה בין הצדדים הייתה בשאלת האחריות. טענת התובע התבססה על אחריותה של העירייה לדאוג לתקינות הדרכים הציבוריות שבתחום שיפוטה, ולמניעת היתקלות במכשולים. עיריית יהוד טענה להגנתה כי מדובר בארוע של גשמים חזקים אשר פוטר אותה מחובתה למנוע הצטברות שלוליות. אולם, עיריית יהוד לא הביאה ולו שמץ של ראיה כי אכן דובר בגשמים בעלי עוצמה חריגה (למשל באמצעות פניה לשירות המטארולוגי).

כב' השופט מנהיים קבע כי העובדה שדובר בשלולית מקומית ולא בהצפה נרחבת, אינה מתיישבת עם טענת העירייה, ומעידה לכאורה כי באותו מקום היה ליקוי כלשהו במערכת הניקוז או בתחזוקתה. "אין בידי לדעת את הנסיבות המדויקות והעירייה הסתפקה בטענות כלליות שבהן היא דואגת לקראת כל חורף לתחזק את פתחי הניקוז אולם לא טרחה להציג שום רישום של הפעולות שנעשו, מועדיהן ומיקומן. היא אפילו לא טרחה לפרט היכן אם בכלל היו ביום הארוע פתחי ניקוז בסמוך לצומת המתואר בתביעה".

אשם תורם

בפסק הדין נקבע כי אין לקבל טענה לאשם תורם מצד התובע. "לא הוכח שתנאי הדרך הם כאלה שניתן היה ללא קושי לעקוף את השלולית ועל כן אין לייחס אשם תורם לתובע רק משום שהמכונית חצתה את השלולית שהיתה לטענתו במסלול נסיעתו".

קשר סיבתי בין שיפוץ המנוע למעבר בשלולית

עיריית יהוד טענה להגנתה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין שיפוץ מנוע המכונית לבין חדירת המים הנטענת על ידי התובע. בהתייחסותה לחוות דעת השמאי מטעם התובע, טענה עיריית יהוד כי השמאי רק תיעד את השיפוצים שנעשו, ציין שהבדיקה מצאה נזק במנוע ובתיבת ההילוכים ואף העיר כי הרכב נבדק רק לאחר התיקון. בנוסף, התייחסה העירייה לדברי התובע עצמו, שלפיהם "מהממצאים יש להניח כי נזק זה נגרם על ידי שאיבת מים". עיריית יהוד טענה כי המילים "יש להניח" מעמידות בספק את הקשר הסיבתי בין הנזקים לבין חדירת המים, ואף הלינה על כך שהתובע לא טרח לפרט מהם אותם ממצאים שהביאוהו להנחה שהיה קשר סיבתי בין חדירת מים לבין הצורך בשיפוץ חלקי מנוע כמתואר בחוות הדעת.

בתגובה לטענות אלה, השיב כב' השופט מנהיים כי "אין ספק שחוות דעת שמאי יכולה היתה להיות מנוסחת בצורה מפורטת יותר ובמונחים חד משמעיים יותר מכפי שנוסחה. יחד עם זאת, העלאת ספקות ותמיהות בלבד אינה מספיקה. הנתבעת לא ביקשה לזמן את השמאי לעדות. הנתבעת לא טרחה לדרוש בדיקה משלה אף שהתובע פנה אליה בתלונה על הארוע כ-9 חודשים טרם הגשת התביעה". עוד נקבע בפסק הדין כי בתביעה אזרחית די בכך שהתובע מוכיח שטענותיו סבירות יותר מן האפשרות הנוגדת, על מנת שבית המשפט יראה אותו כמי שיצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו.

בהתאם לאמור, התביעה התקבלה במלואה וביהמ"ש חייב את עיריית יהוד-מונוסון לשלם לתובע סך של 5,635 ₪ בגין עלות התיקון ושכ"ט השמאי, ובנוסף לשלם לתובע הוצאות המשפט בסך 350 ₪.

[פלני עמוס – נגד – עיריית יהוד – מונוסון, בית המשפט לתביעות קטנות ראשון לציון, תביעה קטנה 000633/09 בפני כב' השופט שאול מנהיים. פסק הדין ניתן ב: כ"ג בתמוז, תשס"ט (15 ביולי 2009)]

The post הרכב נכנס לשלולית וניזוק – עיריית יהוד תשלם 5,985 שקל appeared first on .

התביעה

אדוארד יורקביץ' תבע את עיריית ירושלים בבית המשפט לתביעות קטנות בעיר בדרישה לבטול קנס על דוח חנייה משנת 1996 ולהחזר כספי בסך של 532 ש"ח שנגבו מחשבון הבנק שלו באמצעות הליכי הוצאה לפועל. התובע דרש גם פיצוי בגין עוגמת נפש, בזבוז זמן והוצאות שנגרמו לו עקב התנהלות העירייה, שלטענתו – טיפלה בעניינו בזלזול ובסחבת.

מכתב התביעה ומעדות התובע עלה שבחודש אפריל 2008 התובע הופתע לקבל הודעות משני סניפי בנקים בהם מתנהלים חשבונותיו, כי הוטל על החשבונות עיקול בסך 532 ש"ח מטעם עיריית ירושלים. לטענת התובע, הוא לא קיבל כל הודעה על הדוח או על החוב ועל-מנת לסיים את העניין במהירות, הוא הציע לשלם את הקנס המקורי, למרות שלא היה ידוע לו על קיומו. לכתב התביעה צורף תצהיר של התובע, שנשלח לעירייה ביום 3.4.08, בו הצהיר שלא קיבל הודעה על דו"ח החניה, וכי בפנייה למחלקת חובות של העירייה התברר שתזכורות שנתיות אודות הדו"ח נשלחו למושב גאליה, אלא שהוא עזב את המושב בשנת 1997, ועדכן את כתובתו החדשה מול הרשויות. מעדות התובע עלה כי כתובתו עודכנה במשרד הפנים משנת 1999, ובשנת 2002, כשקנה רכב חדש, עודכנה כתובתו גם במשרד הרישוי.

התובע פירט בפני בית המשפט מסכת של התכתבויות והתקשרויות עם העירייה, שבמהלכה השיבה לו העירייה כי הודעת הקנס הוצמדה לרכבו, ומשלא כובדה, נשלחה בדואר רשום תוך שנה מיום ביצועה לכתובתו במושב גאליה. עוד הובהר לו מטעם העירייה כי מאחר ולא הוכיח שלא קיבל את הודעת הקנס מסיבות שאינן תלויות בו, מהווה המסירה המצאה כדין ולמרות זאת ניתנה לו אפשרות לשלם את החוב בסכום מופחת של 300 שקל.

התובע לא הסתפק בתשובה זו ופנה שוב אל העירייה וביקש את הראיות על כך שההודעות נשלחו אליו. "פניתי במקביל לגב' אתי כלאף מפניות הציבור בכתב וטלפונית, מכאן הופנתי למר משה לוי, מנהל הארנונה שהפנה אותי למנכ"ל העירייה ששלח אותי שוב לאתי כלאף ששלחה אותי למשה לוי שהפנה אותי למאור מורני, מנהל חובות החניה. לא ניתן היה להשיג את מר מורני בטלפון למרות עשרות הנסיונות בתאריכים שונים".

בהמשך שלח התובע פקס נוסף לסגן מנהל אגף השומה והגביה בבקשה לעכב את צו מימוש העיקול עד תום הבירור. בקשתו לא נענתה ובתאריך 7.12.08 הודיעו לתובע מבנק דיסקונט על מימוש צו העיקול. לאחר ביצוע העיקול, קיבל התובע מכתב מטעם מחלקת חובות החנייה המודיע לו על הפחתת הקנס בשנית, הפעם ל- 150 ש"ח.

ההגנה

בכתב ההגנה טענה העירייה שיש לדחות את התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. לדבריה, התובע לא שילם את הקנס ולאחר שחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט, החוק ראה אותו כאילו הורשע בבית משפט ונגזר עליו הקנס. "לאחר שהעיקול שהוטל על חשבונו של התובע מומש, רואים אותו כמי שהודה בעבירה, הורשע, ונגזר דינו". לפיכך טענה העירייה כי הסמכות לדון בבקשה לביטול פסקי הדין נתונה לבית המשפט שגזר דינו של התובע, או שאמור היה לדון בעניינו, לו היה התובע משתמש בזכותו לבקש להישפט, דהיינו בית המשפט לעניינים מנהליים.

לגופו של עניין טענה העירייה: "הודעת תשלום הקנס הוצמדה לשמשת רכבו של התובע בסמוך לשעת ביצוע העבירה ומשלא שולמה, ולא התקבלה בגינה כל תגובה, נשלחה כדין בדואר רשום תוך שנה מיום ביצועה למען הרשום של התובע על-פי רישומי משרד הרישוי במושב גאליה. הודעת התשלום חזרה מהטעם שלא נדרשה על-ידי התובע…. ההודעות נשלחו בדואר רשום, ללא צורך באישור מסירה, והנטל לסתור את החזקה כי ההודעות הומצאו כדין וכי הוא לא קיבל את הדוחות עובר אל התובע". העירייה הוסיפה שלתובע לא נגרמו נזקים המזכים בפיצוי.

עוד הוסיפה העירייה בעניין הנטל, כי תקנות התעבורה (תקנות 10 ו- 13 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961) קובעות את חובתו של התובע, כבעלים רשום של הרכב, לעדכן כל שינוי שחל בפרטים הרשומים ברשיון הרכב, כולל כתובת. לטענתה, "המחדל לעדכן את הכתובת במשרד הרישוי הוא מחדל של התובע, ולכן החוק רואה אותו כמי שחזקת קבלת ההודעות חלה עליו".
לטענת העירייה, העיקול על חשבונו של התובע הוטל כמוצא אחרון, לאחר שכל הפניות וההתראות שנשלחו אליו לא הואילו.
ביחס לטענות התובע בעניין התנהלותה, השיבה העירייה כי כל פניה המתקבלת מאזרח זוכה למענה במהירות האפשרית. כמו כן טענה כי לא נגרמו לתובע נזקים המזכים אותו בפיצוי.

פסק הדין

בעניין הסמכות העניינית קבעה כב' השופטת עירית כהן כי טענת התובעים היא בעניין התנהלות העירייה ושימוש רשלני בסמכויותיה, וטענה זו, אשר עילתה בפקודת הנזיקין, הנה בסמכות בית משפט זה. לפיכך דחתה כב' השופטת את טענת העירייה בעניין זה.

לעניין התביעה עצמה ציינה כב' השופטת "תקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד – 1974, הקובעת את חזקת המסירה, אשר עליה מסתמכת הנתבעת, קובעת כי רואים את ההודעה על ביצוע העבירה וההודעה על תשלום קנס כאילו הומצאו כדין, גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחו בדואר רשום , 'זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן' ". השופטת טענה כי הנתבעת התעלמה מאפשרות התובע להוכיח שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה.

עוד קבעה כב' השופטת כי עדותו של התובע נתנה הסבר סביר לכך שלא קיבל את ההודעה. "התובע שלח אל העירייה תצהיר לפיו עזב את מושב גאליה בשנת 1997 ועדכן את כתובתו ברשויות וכי הוא לא קיבל שום הודעה בעניין הדו"ח מתאריך 3.5.96. בפנייתו הודיע התובע כי הוא מסכים לשלם את הקנס המקורי. העירייה לא הסתפקה בתצהיר זה. עדותם של התובע ואשתו בבית המשפט, הייתה אמינה. גם הפעולות הנמרצות בהן נקטו מאז התברר להם שקיים חוב, תומכות בעדותם. העובדה שהנתבעת בחרה לנקוט בהליכי גבייה כ-12 שנים לאחר משלוח ההודעה בדואר רשום, מקשה על בירור העובדות".

השופטת מתחה ביקורת על התנהלות העירייה הן בהטלת העיקול והן בטיפול בפניית התובע. "לאור הזמן שחלף (כ- 12 שנים) ולאור העובדה שלא התקבל כל מענה להודעות התשלום שנשלחו, ניתן היה לצפות מהעירייה כי תברר האם חל שינוי בכתובת של התובע בטרם הטלת העיקול על חשבונו. כן ניתן היה לצפות שהבקשה להטלת העיקול, כמו גם הבקשה למימוש העיקול תשלח אל התובע".
…"התובע קיבל תשובות באיחור בלתי סביר, התובע לא קיבל נתונים אודות ההודעות שנשלחו אליו על-ידי העירייה והנתבעת המשיכה בהליכי הגביה תוך התעלמות מההתכתבות בין הצדדים. אני מקבלת, אפוא, את טענות התובע לפיה התנהלות הנתבעת בכל הנוגע למשלוח ההודעות ולהליכי הגביה בה נקטה, כולל הליך העיקול, נעשו ברשלנות".

המועד הסביר להתחיל בהליכי גבייה

לעניין המועד הסביר להתחיל בהליכי גבייה, הביאה השופטת ציטוט מפסק דין שניתן בביהמ"ש המחוזי נצרת (עת"מ נצרת 1188/07 אברהם יוחאי -נגד- עיריית צפת):
"המחוקק לא קצב את המועד לגביית הארנונה באמצעים מינהליים, יחד עם זאת, אין זה סביר כי לרשות נתונה האפשרות להתחיל באופן חד צדדי ועצמאי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב ללא הגבלה בזמן, ותוך הסתמכות על החזקה כי הרשום בספריה משקף את המציאות, מבלי שתהיה בידי האזרח אפשרות ממשית להתגונן מפני הליכים אלו. יוער, כי השיקולים העומדים אחר מדיניות ההתיישנות יפים באותה מידה לגבי נישום המבקש להתגונן מפני דרישת חוב שהתגבש שנים רבות קודם לכן."

בסופו של דבר השופטת חייבה את עיריית ירושלים לשלם לתובע בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב טיפולה בפרשה ובגין ההוצאות בהן נשא, פיצוי בסכום של 5,000 ש"ח, וכן הוצאות משפט בסכום של 350 ש"ח.

[יורקביץ' אדוארד – נגד – עיריית ירושלים, בית המשפט לתביעות קטנות ירושלים , תביעה קטנה 1152/09 בפני כב' השופטת עירית כהן. פסק הדין ניתן ב: ד' באלול, תשס"ט (24 באוגוסט 2009)]

The post עיריית ירושלים תפצה ב- 5000 ש"ח אדם שחשבונו עוקל לאחר 12 שנים שבהן לא שילם דו"ח חניה appeared first on .

בסוף שנת 2007 התברר לזאב פרנק, בעקבות שיחה עם עובד במחלקת הארנונה בעיריית ירושלים, כי הצטברה לזכותו יתרת זכות בחשבון הארנונה בסכום של 888 ש"ח בשל תשלומי יתר. בעקבות שיחה זו, נשלח אליו בחודש ינואר 2008 "טופס בקשה לקבלת החזר כספים", אותו מילא בהתאם להנחיות שקיבל, ושלח בחזרה בפקס למחלקת הארנונה בבקשה שהסכום המגיע לו יופקד לחשבונו בבנק.

לא זכאי, אלא חייב

כשלושה שבועות לאחר מכן, קיבל מהעירייה הודעה שכותרתה "הודעה על העברת יתרת זכות לטובת יתרת חובה" בה נאמר לו כי הוא חייב 4,986 שקלים בגין 'שלטים'. כיוון של ידע במה מדובר, פנה לעירייה לקבלת הסבר. "התקשרתי אל מחלקת ה'שלטים' בעירייה עשרות פעמים, כדי לברר מה פשרו של החוב, אולם לא היה כל מענה. בסופו של דבר נאמר לי כי מדובר בנושא שלא ניתן לטפל בו בשיחת טלפון וכי עליי להתייצב במחלקת 'שלטים' לשם כך. גם כשטענתי כי הדבר יגרום לי לאובדן יום עבודה זה לא עזר. כשהתייצבתי בסופו של דבר במחלקת ה"שלטים" נאמר לי שבשנת 1991 הצבתי שלט כלשהו בעסק ברחוב ירמיהו 1 בירושלים ולא שילמתי על כך אגרה בסכום של כ- 4,000 ש"ח. מסיבה זו הסכום של 888 ש"ח מתשלומי הארנונה ביתר, נלקחו ממני לטובת חוב זה". התובע טען בפני פקידת העירייה כי מעולם לא היה לו עסק, אך הפקידה הבהירה לתובע כי הכחשתו לא תסייע לו.

ניתן לפגוש את פקידת העירייה בין השעה 10:30 לשעה 11:00

עוד הבהירה פקידת העירייה לתובע כי עליו לחתום על תצהיר בפני עורך דין ולהביאו ישירות לעירייה, ואז ניתן יהיה לשוב ולשקול זאת. כל טענותיו כי הדבר יגרום לו להפסד ימי עבודה נוספים לא הואילו, ובלית ברירה חתם התובע על תצהיר כאמור ונאלץ שוב לכתת את רגליו, הפעם כדי למסור את התצהיר לפקידה האחראית על נושא השלטים בעירייה, וכל זאת בעוד שמדובר בטעות של העירייה. זאת ועוד, כיוון שפקידה זו יצאה להשתלמות, ניתן היה לפגוש אותה רק בין השעה 10:30 לשעה 11:00.

לאחר מסירת התצהיר שוב קיבל התובע טופס לקבלת החזר כספים, שאותו מילא פעם נוספת, וציין פעם נוספת את פרטי חשבון הבנק שלו ושלח אל שני מספרי פקס של הנתבעת. לטענתו, במשך למעלה מחודשיים לא הצליח לוודא שהפקס התקבל אצל הגורמים המתאימים. משלא עלה בידו לקבל תשובה לשאלה זו, הציעה לו פקידה במחלקת הארנונה שיתייצב באופן אישי במשרדי העירייה כדי להשלים את כל הבדיקות והבירורים. התובע התייצב שוב במשרדי העירייה, ורק בסוף חודש יוני 2008, כחצי שנה לאחר שהתברר לו כי לזכותו סכום ששולם ביתר, זוכה חשבונו בסכום של 941 ש"ח "בגין החזר רישוי שלטים".

התובע הסביר בעדותו כי החוב עבור השלטים נוצר בטעות בשל היותו עובד שכיר בחנות של "שילב". עוד טען כי הפסיק את עבודתו בחנות עוד קודם שנוצר החוב, וציין כי מעולם לא ניהל עסק זה אלא עבד בו רק כשכיר.

כאמור, התובע העמיד את תביעתו על סכום של 3,000 ש"ח, וזאת בגין טעות העירייה בעניין חוב השלטים, טרחה ובזבוז ימי עבודה, שיחות טלפון, ייעוץ משפטי, כעס ועוגמת נפש.

העירייה הגישה כתב הגנה אנונימי

כב' השופטת תמר בר אשר צבן קיבלה את הערתו של התובע באשר לעובדה שכתב ההגנה נכתב באופן אנונימי, וציינה: "תחת הכותרת 'עיריית ירושלים' מובאת כתובת העירייה ולא כתובת מסויימת בעיריית ירושלים. על כתב התביעה לא חתום איש אלא נכתב 'עיריית ירושלים' ומעל זה חתימה בלתי מזוהה. ראוי כי מאחורי כתב הגנה המוגש על ידי הנתבעת יעמוד גורם הניתן לזיהוי".

העירייה טוענת לחוסר סמכות של בית המשפט

טענתה הראשונה של עיריית ירושלים בכתב ההגנה, היתה כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה להידרש לתביעה. לטענת העירייה, עילת התביעה היא תלונה על התנהלות הרשות, בעוד שהסעד הכספי אינו מתבסס על עילה נזקית או כספית. לפיכך, טענה עיריית ירושלים, על התביעה להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים.
כב' השופטת לא קיבלה את הטענה הנ"ל: "כפי שהובהר לנציג הנתבעת במהלך הדיון, לא מיניה ולא מקצתיה. אומנם בכתב התביעה מתייחס התובע לאופן התנהלותה של הנתבעת, אולם אין מדובר בעתירה שתכליתה לתקוף נהלים כאלו ואחרים או כדי להביא לשינוי בפעולה מינהלית שנעשתה כלפיו על ידי הנתבעת. מדובר בתביעת נזיקין שתכליתה פיצוי בשל הטרחה הרבה שנגרמה לתובע…" .

עיריית ירושלים טענה כי בטפסיה נרשם התובע כמנהל עסק בעל חוב בגין אגרת שילוט, וכי פעלה ע"פ הנוהל. עוד טענה העירייה, כי הפקידה שטיפלה בנושא אכן יצאה להשתלמות, אך הסכימה לפגוש את התובע על חשבון זמן ההפסקה שלה. העירייה ציינה, כי היא עושה כל שביכולתה לתת מענה לאזרח בדרך הקלה, המהירה והיעילה ביותר, וכי מדובר בתביעה בסכום מוגזם וכי עניינו של התובע טופל באופן סביר ללא כל סחבת בנושא. בתום הדיון טען נציג העירייה כי מדובר בתביעה קנטרנית וכי מטרתה לסחוט כספי ציבור וכי לטענתו "אנחנו לא מוכנים שכל אזרח שמתנהל מול הרשות יתבע בגין הליך בירוקרטי לגיטימי לחלוטין".

לעניין חוב השילוט, קבעה כב' השופטת כי מהמסמכים עליהם ביססה העירייה את טענתה, ספק רב אם היתה הצדקה כלשהי להטריד את התובע בחוב זה, אשר מוטל היה בספק, וזאת עשרים שנה לאחר שנוצר.
לעניין השירות, נקבע, כי אין זה מעניינו של התובע כי הפקידה יצאה להשתלמות, וכי היה על העירייה לדאוג לעובד מחליף, אשר ימלא את מקומה.
עוד ציינה כב' השופטת בפסיקתה: "יש להביע תמיהה על כך שהנתבעת חזרה והתייחסה אל התובע כאל טרחן שמטרתו לסחוט כספי ציבור, כטענת נציג הנתבעת. …מדובר באזרח שביקש לקבל את כספו ולא באזרח שביקש לסחוט כספי ציבור. העובדה שלצורך קבלת כספו היה על התובע להטריח את עצמו שוב ושוב, וכי רק לאחר חצי שנה הושב לו כספו, אכן מצדיקה לפצותו בשל כך".

השופטת קיבלה את התביעה וחייבה את העירייה לפצות את התובע ב- 2,000 שקלים כולל הוצאות משפט.

[זאב פרנק – נגד – עיריית י-ם, בית המשפט לתביעות קטנות ירושלים, תביעה קטנה 1319/09 בפני כב' השופטת תמר בר-אשר צבן. פסק הדין ניתן ב: כ"א בתמוז, תשס"ט (13 ביולי 2009)]

The post אזרח ששילם ארנונה בעודף קיבל את ההחזר רק כעבור חצי שנה – העירייה תפצה appeared first on .