עיריית פ"ת מול אזרחית שקיבלה דו"ח בטעות: בירוקרטיה ואטימות לב משוועת

למכוניתה של התובעת נרשם דו"ח חניה שגוי, עקב טעות של הפקח בהזנת מספר הרכב. למרות פניותיה החוזרות ונשנות כי הדו"ח נרשם לחובתה בטעות, נפתחו נגדה הליכי הוצאה לפועל באמצעות חברת עורכי דין הגובה חובות בעבור עיריית פתח תקוה. גובה חובות מטעם העירייה התפרץ לדירת אמה של התובעת, אלמנה חולה בת 72, והורה לעובדיו לעקל חפצים. בית המשפט לתביעות קטנות פ"ת פסק לזכות התובעת ואמה פיצוי בסך של 12,800 שקל.

הפרשה הבאה שונה מיתר התביעות הקטנות שהובאו כאן עד עתה. מדובר בהתנהלות מחפירה של עיריית פתח-תקווה וחברת עורכי הדין מטעמה, שנהגו בתובעות ברשלנות ובחוסר אמפטיה מעורר שאט נפש, כפי שהטיב לתאר זאת השופט (בדימוס) גבריאל שטרסמן אשר דן בתיק: "עניין לנו בפרשה זו ברשויות אטוּמות לב, דבקוֹת בביורוקרטיה שאף לא העלו על דל שפתותיהן או על כתבי ההגנה שלהן, לבקש סליחה מן התובעות על מה שעוללו להן".

תחילת הפרשה בספטמבר 2000, כשנרשם דו"ח למכונית בגין חניה שלא כדין ברחוב סלומון בפתח תקוה. עקב טעות ברישומה של ספרה אחת בדו"ח הפקח, נרשם הדו"ח למכוניתה של התובעת, במקום למכונית שחנתה שם שלא כדין. בספטמבר 2005 נדרשה התובעת לשלם קנס של 199.50 ₪ בגין חניה שלא כדין (הקנס המקורי שנרשם בשנת 2000 היה בסך 108.50 ₪). למרות שבשיחה בעל פה הובטח לתובעת, כי טענתה שמדובר בטעות תיבדק, היא קיבלה התראה נוספת כחודשיים לאחר מכן.

בחודש מרץ 2006 קיבלה התובעת הודעה מחברת עורכי דין הגובה חובות בעבור עיריית פתח תקוה, כי הקנס נסק ל-311.50 ₪ והתראה כי אם הקנס לא ישולם תוך שבעה ימים, יעוקלו מטלטליה של התובעת.

התובעת הודיעה לחברה הגובה במכתב מפורט וברור, שמעולם לא קיבלה את הדו"ח המקורי וכי אין כלום בין מכוניתה לבין הרישום השגוי של הקנס. במכתבה ביקשה התובעת לבטל את הדו"ח.

"התנהגות בירוקרטית עיקשת של רשות שלטונית"

כשלושה חודשים לאחר מכן, התכבדה החברה הגובה והשיבה לתובעת בכתב על השגותיה. במכתב זה לא התייחסה החברה הגובה אף במלה אחת לגופן של טענות התובעת. בפסק הדין תאר זאת השופט מבית המשפט לתביעות קטנות פ"ת, אשר דן בתיק: "יש במכתבה של החברה הגובה הלכות משפטיות ודברי עורכי דין מלומדים, שראו לנגד עיניהם סעיפים יבשים ולא בני אדם חיים ונושמים, שמצוקתם רבה על שום התנהגות ביורוקרטית עיקשת של רשות שלטונית".

בהמשך חזרה התובעת וביקשה מהחברה הגובה את האישור על משלוח הדו"ח, אך מאמציה עלו בתוהו.

בנובמבר 2006 "פקעה סבלנותן" של עיריית פ"ת והחברה הגובה. המעקל שמעון רביבו הגיע לביתן של התובעות והשאיר על הדלת הודעה בדבר "ביצוע פעולה בכוח ודו"ח על עיקול מטלטלין" ובו רשם בכתב יד שיש לשלם את החוב תוך שבעה ימים.

פניותיה של התובעת לחברה הגובה לא נענו. בדצמבר 2006 הודיעה החברה הגובה לתובעת כי החוב כבר הגיע ל-493.50 ₪ וכי אם החוב לא יסולק "מיד", יופעל נגד התובעת צו פריצה ללא הודעה נוספת. נוכח מצוקתה פנתה עתה התובעת למנהל רשות החניה של עיריית פתח תקוה וגוללה לפניו בכתב את כל הפרשה.

השלב הבא היה מימוש איומי הנתבעות כלפי התובעת: בחודש ינואר 2007 הופיעו "גובים גברתנים" בבית התובעת ונקשו על דלת דירתה בחולון. ילדתה בת ה-12 של התובעת היתה בבית לבדה והיא לא פתחה את הדלת מפחד כששמעה את הנקישות. לטענת התובעת, הגובים, ובראשם הגובה רביבו, שידעו כי בדירת התובעת נמצאת בתה הקטינה בלבד, פנו לדירה סמוכה, בה מתגוררת אמה של התובעת, אלמנה חולה בת 72. הגובה התפרץ לדירתה בעת שפתחה את הדלת והורה לעובדיו לעקל חפצים. לדברי התובעת, אמה צעקה ונתקפה היסטריה ולאחר חילופי דברים עזבו הגובים את דירתה. התובעת החרדה לקחה את בתה ועברה עמה להתגורר בבית אחותה בעיר אחרת.

מנהל רשות החניה סירב לקבל את התובעת

בחודש ינואר 2007 פנתה התובעת לעירייה, ושם הופנתה על ידי מזכירתו של ראש העירייה למנהל רשות החניה אך זה סירב לקבלה. התובעת דרשה מאנשי העירייה שיבדקו את רישום הדו"ח המקורי, ואז התברר כי הדו"ח נרשם למכונית אחרת, שמספרה קטן בספרה אחת ממספר מכוניתה של התובעת. עם הגילוי הודיעה מזכירה בלשכת ראש העיריה לחברה הגובה לחדול מהליכי ההוצאה לפועל נגד התובעת.

אין גבול לאטימות

כאילו לא די בבזיון, הודיעה עתה החברה הגובה לתובעת שהתובע העירוני החליט "לפנים משורת הדין" להפחית את תוספת הפיגורים ולהעמיד את הקנס המקורי שנרשם לתובעת על 108.50 ₪, אך לזה הוסיפה חברת הגביה חיוב בגין "הוצאות" בסך 808.50 ₪. כך חובה של התובעת הועמד עתה, "לפנים משורת הדין", על 917 ₪. על כך העיר השופט בפסק הדין כי "העירייה גילתה עזות מצח בלתי נסבלת".

התובעת ואמה הגישו את תביעתן כנגד עיריית פ"ת והחברה הגובה. הן תיארו בפני בית המשפט את ההטרדות של הנתבעות כלפיהן, את מצוקתן הנפשית במרוצת הטיפול, את מחדלי הנתבעות בגילוי הטעות בשלב מוקדם יותר, את הליכי ההוצאה לפועל נגדן ולמעשה את חוסר הקשב וההתייחסות הבלתי אנושית כלפיהן לאחר שהתובעת חזרה והיפנתה את תשומת לבן של הנתבעות לטעות שברישום הדו"ח.

התובעות סיכמו את כתב התביעה בדרישה לחייב את העירייה והחברה הגובה בפיצוי בגין עגמת נפש, טרדה ובזבוז זמן, חרדות והוצאות כספיות. נוכח הנסיבות המפורטות טענו עוד, כי ראוי להטיל על הנתבעת הוצאות עונשיות כדי להרתיע אותן ושכמותן ולמנוע מהן בעתיד "לפעול בצורה דרקונית כנגד אזרחים תמימים גם לאחר שהוכח להן באופן ודאי שמדובר בטעות."

כתבי ההגנה – תיאום גרסאות מלא

השופט מתח ביקורת קשה כנגד הנתבעות (עיריית פ"ת והחברה הגובה) על כך שכתבי ההגנה שלהן הוכנו תוך תיאום מלא. "התיאום מלא עד כדי כך, שניכר בעליל שהעמוד הראשון כולו הוּזן מאותה תוכנה ממוחשבת. לא זו בלבד שזהות המלים והסעיפים מלאה, אלא שאף צורת ההדפסה, אותה הדפסה היא. עד כדי כך תואמה עמדת הנתבעות, ששתיהן מכנות את עצמן "הנתבעת" בפתח כתב ההגנה, לא 'הנתבעת מס' 1' ו- 'הנתבעת מס' 2', כפי שבית המשפט היה מצפה שייעשה".

הנתבעות הטיחו בתובעות האשמות בוטות וקשות ולמעשה העבירו את האשמה אל התובעת ש"אין לה להלין אלא על עצמה". העיריה אף גלשה לעלבונות אישיים, תוך ציטוט מצוואתו של המלך ינאי לשלומציון אשתו והסתמכות עליה כדי לבשר לבית המשפט כי "התובעת היא צבועה, משתלחת, דורשת מן הנתבעות לגלות סטנדרט התנהגות אוּטוֹפּי המצוּפּה ממלאכי שרת", וכי התובעות "הן שגרמו בידיהן שלהן לנזקים הנטענים". ממש כך!

בהמשך הודתה העירייה כי "מתוך טעות בתום לב" הוּזן מספר הרישוי של מכוניתה של התובעת בדרישות העירייה לתשלום הקנס. השופט שטרסמן השתאה על כך שמכתב ההגנה של העירייה עולה כי "מי שאשם שהטעות לא תוקנה היא התובעת, 'שהתעלמה ממכתבי ההתראה שקיבלה לפני נקיטת צעדי ההוצאה לפועל נגדה'…".

החברה הגובה טענה בכתב הגנתה כי פעלה על פי הנחיות העירייה וכי כל פעולותיה היו כדין. בין היתר הכחישה החברה הגובה את טענותיה של התובעת בדבר התנהגות הגובים בבית אמה.

הליכי הגביה הופסקו על פי הנחיית העיריה רק בינואר 2007. כחודש לאחר הגשת תביעה זו, התכבדה העירייה לבשר לתובעת שדו"ח החניה נשוא פרשה זו בוטל.

ומה עם הפקח?

בבואו לקבוע את פסק הדין הבהיר השופט כי "בית המשפט ציפה מרשויות כמו עיריה של עיר ואם בישראל ומחברת עורכי דין (!) שלפחות יגלו לבית המשפט מה אירע עם אותו פקח שרשם את הדו"ח השגוי לתובעת. האם עודנו ממשיך בעבודתו? האם עודנו ממשיך לרשום דו"חות שגויים לבעלי מכוניות? האם ננזף? האם מישהו הסביר לו ולפקחים רבים שכמותו, שאזרחים במדינה חופשית, יש להם כבוד וזכויות ושאין לפגוע באלו אלא על פי דין? "

מסקנות השופט הן כי התובעות הוכיחו את תביעתן כיאות מבחינה עובדתית, וכי לאור התנהגות הנתבעות, על בית המשפט לקבל את התביעה.

עיריית פתח תקווה חוייבה לשלם לתובעת 5,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.
החברה הגובה (חברת עורכי הדין הדס) תשלם לתובעת 3,000 ₪ ולאמה של התובעת 2,000 ₪, וכמו כן תשלם הוצאות משפט – לתובעת 800 ₪ ולאמה של התובעת 1,000 ₪.
בסה"כ ישלמו עיריית פ"ת וחברת עורכי הדין הדס לתובעות 12,800 ₪.

[1. תמי כהן, 2. חתון כהן – נגד – 1. עיריית פתח תקוה, 2. הדס חברת עורכי דין, בית המשפט לתביעות קטנות פ"ת, תביעה קטנה 2159/07 בפני כב' השופט (בדימוס) שטרסמן גבריאל. פסק הדין ניתן ב: כ"ג בחשון תשס"ח, (4 בנובמבר 2007)]