לאחר 12 שנים שבהן לא שילם
התובע קנס על דו"ח חניה, העירייה הטילה עיקול על חשבונותיו בבנק. התובע טען
שהתזכורות לתשלום דו"ח החנייה נשלחו לכתובתו הישנה למרות שעדכן את כתובתו
החדשה מול הרשויות. התובע הציע לשלם את הקנס המקורי וביקש העתק מהדו"ח
ואישורים על משלוח הודעת הקנס בדואר, אולם העירייה לא סיפקה לו הראיות.
התובע פנה לעירייה בבקשה לעכב את צו מימוש העיקול עד תום הבירור, אך בקשתו
לא נענתה. בית המשפט לתביעת קטנות בירושלים מתח ביקורת על העירייה וחייב
אותה בפיצוי.
התביעה
אדוארד יורקביץ' תבע את עיריית ירושלים בבית המשפט לתביעות קטנות בעיר בדרישה לבטול קנס על דוח חנייה משנת 1996 ולהחזר כספי בסך של 532 ש"ח שנגבו מחשבון הבנק שלו באמצעות הליכי הוצאה לפועל. התובע דרש גם פיצוי בגין עוגמת נפש, בזבוז זמן והוצאות שנגרמו לו עקב התנהלות העירייה, שלטענתו – טיפלה בעניינו בזלזול ובסחבת.
מכתב התביעה ומעדות התובע עלה שבחודש אפריל 2008 התובע הופתע לקבל הודעות משני סניפי בנקים בהם מתנהלים חשבונותיו, כי הוטל על החשבונות עיקול בסך 532 ש"ח מטעם עיריית ירושלים. לטענת התובע, הוא לא קיבל כל הודעה על הדוח או על החוב ועל-מנת לסיים את העניין במהירות, הוא הציע לשלם את הקנס המקורי, למרות שלא היה ידוע לו על קיומו. לכתב התביעה צורף תצהיר של התובע, שנשלח לעירייה ביום 3.4.08, בו הצהיר שלא קיבל הודעה על דו"ח החניה, וכי בפנייה למחלקת חובות של העירייה התברר שתזכורות שנתיות אודות הדו"ח נשלחו למושב גאליה, אלא שהוא עזב את המושב בשנת 1997, ועדכן את כתובתו החדשה מול הרשויות. מעדות התובע עלה כי כתובתו עודכנה במשרד הפנים משנת 1999, ובשנת 2002, כשקנה רכב חדש, עודכנה כתובתו גם במשרד הרישוי.
התובע פירט בפני בית המשפט מסכת של התכתבויות והתקשרויות עם העירייה, שבמהלכה השיבה לו העירייה כי הודעת הקנס הוצמדה לרכבו, ומשלא כובדה, נשלחה בדואר רשום תוך שנה מיום ביצועה לכתובתו במושב גאליה. עוד הובהר לו מטעם העירייה כי מאחר ולא הוכיח שלא קיבל את הודעת הקנס מסיבות שאינן תלויות בו, מהווה המסירה המצאה כדין ולמרות זאת ניתנה לו אפשרות לשלם את החוב בסכום מופחת של 300 שקל.
התובע לא הסתפק בתשובה זו ופנה שוב אל העירייה וביקש את הראיות על כך שההודעות נשלחו אליו. "פניתי במקביל לגב' אתי כלאף מפניות הציבור בכתב וטלפונית, מכאן הופנתי למר משה לוי, מנהל הארנונה שהפנה אותי למנכ"ל העירייה ששלח אותי שוב לאתי כלאף ששלחה אותי למשה לוי שהפנה אותי למאור מורני, מנהל חובות החניה. לא ניתן היה להשיג את מר מורני בטלפון למרות עשרות הנסיונות בתאריכים שונים".
בהמשך שלח
התובע פקס נוסף לסגן מנהל אגף השומה והגביה בבקשה לעכב את צו מימוש העיקול
עד תום הבירור. בקשתו לא נענתה ובתאריך 7.12.08 הודיעו לתובע מבנק דיסקונט
על מימוש צו העיקול. לאחר ביצוע העיקול, קיבל התובע מכתב מטעם מחלקת חובות
החנייה המודיע לו על הפחתת הקנס בשנית, הפעם ל- 150 ש"ח.
ההגנה
בכתב ההגנה טענה העירייה שיש לדחות את התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. לדבריה, התובע לא שילם את הקנס ולאחר שחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט, החוק ראה אותו כאילו הורשע בבית משפט ונגזר עליו הקנס. "לאחר שהעיקול שהוטל על חשבונו של התובע מומש, רואים אותו כמי שהודה בעבירה, הורשע, ונגזר דינו". לפיכך טענה העירייה כי הסמכות לדון בבקשה לביטול פסקי הדין נתונה לבית המשפט שגזר דינו של התובע, או שאמור היה לדון בעניינו, לו היה התובע משתמש בזכותו לבקש להישפט, דהיינו בית המשפט לעניינים מנהליים.
לגופו של עניין טענה העירייה: "הודעת תשלום הקנס הוצמדה לשמשת רכבו של התובע בסמוך לשעת ביצוע העבירה ומשלא שולמה, ולא התקבלה בגינה כל תגובה, נשלחה כדין בדואר רשום תוך שנה מיום ביצועה למען הרשום של התובע על-פי רישומי משרד הרישוי במושב גאליה. הודעת התשלום חזרה מהטעם שלא נדרשה על-ידי התובע…. ההודעות נשלחו בדואר רשום, ללא צורך באישור מסירה, והנטל לסתור את החזקה כי ההודעות הומצאו כדין וכי הוא לא קיבל את הדוחות עובר אל התובע". העירייה הוסיפה שלתובע לא נגרמו נזקים המזכים בפיצוי.
עוד הוסיפה העירייה בעניין הנטל, כי תקנות
התעבורה (תקנות 10 ו- 13 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961) קובעות את חובתו של
התובע, כבעלים רשום של הרכב, לעדכן כל שינוי שחל בפרטים הרשומים ברשיון
הרכב, כולל כתובת. לטענתה, "המחדל לעדכן את הכתובת במשרד הרישוי הוא מחדל
של התובע, ולכן החוק רואה אותו כמי שחזקת קבלת ההודעות חלה עליו".
לטענת העירייה, העיקול על חשבונו של התובע הוטל כמוצא אחרון, לאחר שכל הפניות וההתראות שנשלחו אליו לא הואילו.
ביחס
לטענות התובע בעניין התנהלותה, השיבה העירייה כי כל פניה המתקבלת מאזרח
זוכה למענה במהירות האפשרית. כמו כן טענה כי לא נגרמו לתובע נזקים המזכים
אותו בפיצוי.
פסק הדין
בעניין הסמכות העניינית קבעה כב' השופטת עירית כהן כי טענת התובעים היא בעניין התנהלות העירייה ושימוש רשלני בסמכויותיה, וטענה זו, אשר עילתה בפקודת הנזיקין, הנה בסמכות בית משפט זה. לפיכך דחתה כב' השופטת את טענת העירייה בעניין זה.
לעניין התביעה עצמה ציינה כב' השופטת "תקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד – 1974, הקובעת את חזקת המסירה, אשר עליה מסתמכת הנתבעת, קובעת כי רואים את ההודעה על ביצוע העבירה וההודעה על תשלום קנס כאילו הומצאו כדין, גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחו בדואר רשום , 'זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן' ". השופטת טענה כי הנתבעת התעלמה מאפשרות התובע להוכיח שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה.
עוד קבעה כב' השופטת כי עדותו של התובע נתנה הסבר סביר לכך שלא קיבל את ההודעה. "התובע שלח אל העירייה תצהיר לפיו עזב את מושב גאליה בשנת 1997 ועדכן את כתובתו ברשויות וכי הוא לא קיבל שום הודעה בעניין הדו"ח מתאריך 3.5.96. בפנייתו הודיע התובע כי הוא מסכים לשלם את הקנס המקורי. העירייה לא הסתפקה בתצהיר זה. עדותם של התובע ואשתו בבית המשפט, הייתה אמינה. גם הפעולות הנמרצות בהן נקטו מאז התברר להם שקיים חוב, תומכות בעדותם. העובדה שהנתבעת בחרה לנקוט בהליכי גבייה כ-12 שנים לאחר משלוח ההודעה בדואר רשום, מקשה על בירור העובדות".
השופטת מתחה ביקורת על התנהלות העירייה הן
בהטלת העיקול והן בטיפול בפניית התובע. "לאור הזמן שחלף (כ- 12 שנים) ולאור
העובדה שלא התקבל כל מענה להודעות התשלום שנשלחו, ניתן היה לצפות מהעירייה
כי תברר האם חל שינוי בכתובת של התובע בטרם הטלת העיקול על חשבונו. כן
ניתן היה לצפות שהבקשה להטלת העיקול, כמו גם הבקשה למימוש העיקול תשלח אל
התובע".
…"התובע קיבל תשובות באיחור בלתי סביר, התובע לא קיבל נתונים
אודות ההודעות שנשלחו אליו על-ידי העירייה והנתבעת המשיכה בהליכי הגביה תוך
התעלמות מההתכתבות בין הצדדים. אני מקבלת, אפוא, את טענות התובע לפיה
התנהלות הנתבעת בכל הנוגע למשלוח ההודעות ולהליכי הגביה בה נקטה, כולל הליך
העיקול, נעשו ברשלנות".
המועד הסביר להתחיל בהליכי גבייה
לעניין המועד הסביר להתחיל בהליכי גבייה,
הביאה השופטת ציטוט מפסק דין שניתן בביהמ"ש המחוזי נצרת (עת"מ נצרת 1188/07
אברהם יוחאי -נגד- עיריית צפת):
"המחוקק לא קצב את המועד לגביית
הארנונה באמצעים מינהליים, יחד עם זאת, אין זה סביר כי לרשות נתונה האפשרות
להתחיל באופן חד צדדי ועצמאי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב ללא
הגבלה בזמן, ותוך הסתמכות על החזקה כי הרשום בספריה משקף את המציאות, מבלי
שתהיה בידי האזרח אפשרות ממשית להתגונן מפני הליכים אלו. יוער, כי השיקולים
העומדים אחר מדיניות ההתיישנות יפים באותה מידה לגבי נישום המבקש להתגונן
מפני דרישת חוב שהתגבש שנים רבות קודם לכן."
בסופו של דבר השופטת חייבה את עיריית ירושלים
לשלם לתובע בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב טיפולה בפרשה ובגין ההוצאות בהן
נשא, פיצוי בסכום של 5,000 ש"ח, וכן הוצאות משפט בסכום של 350 ש"ח.
[יורקביץ'
אדוארד – נגד – עיריית ירושלים, בית המשפט לתביעות קטנות ירושלים , תביעה
קטנה 1152/09 בפני כב' השופטת עירית כהן. פסק הדין ניתן ב: ד' באלול, תשס"ט
(24 באוגוסט 2009)]
