בעלת סטודיו להשכרת שמלות תבעה לקוחה לאחר שזו סירבה להשיב שתי שמלות ערב שהושכרו לה. הלקוחה טענה כי לא שכרה את השמלות, אלא רכשה אותן. בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי הלקוחה הייתה צריכה לדעת שהשמלות הן להשכרה בלבד וחייב אותה לפצות את בעלת הסטודיו בסך 9,500 ₪.
התובעת, אושרת משעל, היא בעלת סטודיו לעיצוב שמלות כלה וערב בראשון לציון. הנתבעת, אינגריד אלבז, שכרה מבעלת הסטודיו שתי שמלות ערב בעיצוב אישי, בסך כולל של 9,500 ₪. על פי הסכם ההתקשרות, הלקוחה התחייבה להחזיר את השמלות לבעלת הסטודיו למחרת האירוע, אלא שהלקוחה סירבה להשיב את השמלות ולפיכך הוגשה נגדה תביעה קטנה לבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון.
במהלך המשפט הנתבעת אישרה כי אכן לא השיבה את השמלות וטענה כי השמלות נמכרו לה ולא הושכרו. עוד טענה הנתבעת כי לא חתמה על הסכם עם התובעת ואף מעולם לא ראתה הסכם זה.
טענה למגבלת שפה
הנתבעת טענה כי התובעת ניצלה את העובדה שהנתבעת אינה בקיאה בשפה העברית.
אלא שהשופטת בתיק, כבוד הרשמת הבכירה דליה אסטרייכר, התרשמה כי הנתבעת בהחלט מסתדרת בשימוש בשפה העברית, הגם שברור כי העברית שלה אינה ברמת שפת אם. הנתבעת נעזרה בתרגום חמתה שנכחה לצידה באולם, אך הסיוע בתרגום נדרש רק לצרכי הבהרת דקויות ולעיתים הבנת דברי בית המשפט.
בנוסף, הנתבעת העידה בעברית על אופן השתלשלות העניינים וההתנהלות מול התובעת. גם התובעת העידה שהשיחות בינה לבין הנתבעת בעת ביקוריה בסטודיו ובמפגש שלהן לרכישת בדים נעשו בשפה העברית.
לסיכום דעתה אודות טענה זו, קבעה השופטת: "לא מצאתי כי מגבלת השפה היוותה מכשול ובוודאי שלא נוצלה על ידי התובעת".
השכרה או מכירה?
השופטת ציינה כי היא התרשמה שאכן התובעת מפעילה עסק להשכרת שמלות ולא למכירתן, כאשר השמלות נתפרות לצורך זה בלבד.
התובעת אישרה כי היא מוכרת את השמלות לאחר מספר השכרות, אולם המודל העסקי של עסקה אינו מותאם למכירת שמלות, אלא מתנהל כעסק השכרות בלבד. לטענתה, מלכתחילה לא שיווקה לנתבעת את השמלות למכירה אלא להשכרה בלבד.
התובעת הציגה לבית המשפט כי עלות הבדים והאביזרים שבחרה הנתבעת עמדה על סך של 1,000 ₪ למטר. השופטת התרשמה כי העלות הגבוהה של חומרי הגלם של השמלות ממילא לא מכסה את העלות כאילו היו למכירה, וזאת לפני עבודת התפירה והזמן שהוקדש להן.
עם זאת, השופטת שוכנעה כי הנתבעת סברה שהשמלות נרכשו על ידה ולא הושכרו באופן חד פעמי.
התנאים בטופס ההזמנה
השופטת קבעה כי מדובר באי מפגש רצונות בין הצדדים, ולכן במצב דברים זה, על בית המשפט לבחון את המסמכים שהוצגו על ידי הצדדים.
בפסק הדין נקבע כי אין מחלוקת שהתובעת סיפקה לנתבעת טופס הזמנה המכיל את כל פרטי ההתקשרות בין הצדדים. אמנם הטופס אינו חתום בידי הנתבעת, אך הנתבעת עצמה הציגה בדיון את הטופס המקורי שניתן לה. השופטת קבעה כי ניתן ללמוד מכך כי הנתבעת הייתה מודעת לאמור בטופס, וכי התובעת הבהירה לנתבעת כי מדובר בהשכרה ולא במכירה של השמלות.
השופטת ציינה מספר תנאים מטופס ההזמנה, מהם ניתן ללמוד כי מדובר בהשכרה בלבד: "המזמינה מודעת כי כל הזכויות בשמלות ובעיצובן שמורות… ואין לעשות כל שימוש אחר שלא למטרת השכירות", "המזמינה או מי מטעמה מתחייבים… להחזיר את השמלה והאביזרים הנלווים לה ביום למחרת האירוע", "אי החזרת השמלה במועד המוסכם יחייב את המזמינה בתשלום פיצוי מוסכם".
בנוסף ציינה השופטת כי גם עיון בקבלות שהציגה התובעת העלה כי על כל קבלה נרשם "השכרת שמלה".
השופטת אמנם שוכנעה כי הנתבעת סברה שהיא רוכשת את השמלות, אך קבעה כי על פי העובדות בפועל, הנתבעת הייתה צריכה לדעת שהשמלות הן להשכרה בלבד.
אי דרישת שיק פיקדון
הנתבעת טענה כי אינדיקציה לכך שמדובר היה במכירה ולא בהשכרה היא העובדה שהתובעת לא דרשה ממנה שיק פיקדון. התובעת העידה בתגובה כי עסקה היה בתחילת דרכו, ומאז אותה תקרית עם הנתבעת היא גובה המחאות פיקדון.
השופטת קבעה כי אין לזקוף לרעת התובעת את העובדה כי נתנה אמון בנתבעת וסמכה עליה כי תחזיר את השמלות.
החלטה
השופטת הגיעה למסקנה כי הדין עם התובעת.
בפסק הדין, התייחסה השופטת טופס ההזמנה, בו נכתב כי "אי החזרת השמלה במועד המוסכם יחייב את המזמינה בתשלום פיצוי מוסכם בסך 20% מסכום ההזמנה בעבור כל יום איחור". עם זאת, התובעת הגישה את תביעתה 4 חודשים לאחר מועד ההחזרה המיועד, ובנוסף, עקב בקשת דחייה מטעם הנתבעת – הדיון התקיים כשנה וחצי לאחר שכירת השמלות.
במעמד הדיון הנתבעת הייתה מוכנה להשיב לתובעת את השמלות, אך התובעת טענה כי אינה חפצה בהן עוד לאחר תקופה כה ממושכת. לטענת התובעת, אין בהן עוד תועלת עבורה כיוון שהדגם מיושן ואין לדעת איזה שימוש נעשה בהן עד היום. על כן עמדה התובעת על פיצוי בגין אי השבתן.
לצרכי הערכת נזקיה, התובעת טענה כי היא נוהגת להשכיר כל שמלה עד 10 פעמים. השופטת קיבלה את הטענה כי כל שמלה מושכרת יותר מפעם אחת, אך קבעה כי בפועל לא הוכח מספר ההשכרות הממוצע של כל שמלה.
השופטת שקלה את עלויות תפירת השמלות, הזמן שהשקיעה התובעת, העובדה כי שמלה אמורה להיות מושכרת יותר מפעם אחת, הפיצוי המוסכם שנקוב בהזמנה ואת הזמן שחלף ממועד האירוע למועד הגשת התביעה, וחייבה את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 9,500 ₪.
[אושרת משעל – נגד – אינגריד אלבז, בית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון, תביעה קטנה מס' 61647-09-19 בפני כבוד הרשמת הבכירה דליה אסטרייכר. פסק הדין ניתן ב: י"ח שבט תשפ"א, 31 ינואר 2021]
